[עמוק ממה שקדם]
א. בפוסט הקודם שאלתי מהו הדבר שבן ארי איבד, ולכן שום דבר לא מדבר אליו חוץ מכדורגל. בפוסט הזה אפרוש ספקולציה נוספת, לפיה הוא איבד את הלהט לקרבת אלוקים, כזו שמנסה "לגעת בדבר עצמו".
ב. מאמר דעת אלוקים הוא בין המאמרים הקשים והמרכזיים של הרב. בקיצור ורידוד נמרץ, הרב מציג בו שתי דרכים - הדרך שמנסה להידבק בקב"ה בצורה חשופה (תקראו לה אקסטטית), והשניה להידבק בו דרך מה שהרב מכנה במאמר 'אידיאלים' - תורה, מצוות, מידות טובות וכו'.
כמובן, שתי הדרכים מוצגות באופן יותר מרובד ומורכב ממה שאני כותב כאן, אבל בקצרה נאמר שהבנה אפשרית אחת של המאמר, היא שהרב רומז למחלוקת בין החסידות לבין הגר"א ותלמידיו. בעוד שהחסידות מתמתחת להיפגש ישר עם הקב"ה תוך עקיפת מושגים וסולמות היררכיים תוך עולמיים — תלמידי הגר"א מעלים על נס את העבודה דרך העולם, דרך השכל והתודעה בלימוד התורה, ודרך הקפדה על דקדוקי הלכה.
ג.. כבחור, בן ארי למד ב"מדברה כעדן" - ישיבת קו, קוקניקית מובהקת. כאברך, הוא למד ברמת גן, גם היא ישיבת קו, אבל כזו שהדגל שלה היה הוספת לימודי חסידות, סטייל "הרב מדבר על הכלל והחסידות על הפרט".
בחלק מהשירים של בן ארי, ההשפעה החסידית נוכחת מאד. "שמש" כדוגמה מובהקת, אבל גם "שבורי לב" או אפילו "מקום", למי שיודע לשים לב ללקסיקון.
גם דמות האישה שמופיעה תמיד כדמות מראה מתוקנת, כזו שלא נופלת בכל הבורות אליהם נפל הדובר הביני"ש-לשעבר - היא ארכיטיפ (ניאו-) חסידי מובהק.
ד. בפוסט ישן על "פרדס חנה" טענתי שאפשר לקרוא את השיר כביקורת על גישת 'האידיאלים' של הרב: "איך הפכנו מרוב אידיאלים לנורמליים/עייפים".
בעוד הרב טוען שניתן להגיע לקרבת אלוקים דרך האידיאלים, משיב בן ארי - כאברך רמת גני, וכמייצג של דור חדש בציונות הדתית - שזה לא עובד. הדגם הדתי לאומי הקלאסי של צבא + ישיבה + משפחה + עבודה בחינוך - הדגם הזה לא מצליח ליצור חיים רוחניים משמעותיים. התוצאה היא עייפות, לא קרבת אלוקים.
ה. אני רוצה לטעון שבעוד פרדס חנה בא להתקומם נגד גישת האידיאלים, חוץ מכדורגל מודה בצד ההפוך.
באותו מאמר, הרב מזהיר מפני אחת ההשלכות של הרצון להידבק ישירות בקב"ה. האור האלוקי גדול כל כך עד שהוא בולע את האדם. בשלב הבא האדם חש חנוק. כתוצאה, הוא מנסה לברוח: "למעט ע"י חנוכים ותרבויות שונות את נטייתה העתיקה לנשגב ומרום, עד שתוכל ג"כ למצא מחשכים לעמוד שם במעמד של הסתפקות בעצם מציאות החזיון הזר ההוא". או במלים אחרות, כשהאור הגדול חונק את האני, בסוף האדם מנסה לברוח ממנו. הוא מנסה בכוח לחפש הרגלים ועיסוקים שיכבו את הלהט. לקרר את האמבטיה על ידי עיסוק בדברים פרוזאיים, כדי שהשאיפה למעלה לא תשרוף לו יותר.
ה. ולכן כדורגל, ודווקא כדורגל.
"חוץ מכדורגל" מזכיר בין השאר כניסה לפרדס. הפרדס הוא ביטוי בעל משמעויות מובהקות של מיסטיקה ושל שאיפה לוהבת אל הנסתר.
(מי שלא מכיר את הקונוטציות יכול להתחיל דווקא מהעיבוד החילוני של אהוד בנאי לסיפור, "מעשה בארבעה". כמה שהוא מנמיך מהגובה המקורי, הוא עדיין נותן קריאת כיוון לאופי של יורדי מרכבה).
מה קורה למי שמנסה להיכנס לפרדס בלי הכנה מתאימה? הוא נפגע. אחת הפגיעות, כך מלמד הרב, היא תגובה פוסט טראומטית. עזוב אותי מגודל, עזוב אותי מרוח. כל דבר "מרגש" כבר לא מעניין, אפילו סמים מסוגים שונים לא נותנים מפלט. תן לי את הדבר הכי ארצי ולא מתיימר. תן לי לחזור לנערוּת הפשוטה, לשבת מול מסך עם פיצוחים ולשאוג כשיש גול.
(אגב, גם זה פתרון זמני, "אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף" (זה דווקא ממאמר אחר, משיק, "צימאון לא-ל חי"))
ו. בכך אפשר לראות תהליך בן כמה תחנות: התקוממות נגד הדגל "הליטאי" של בית המדרש של הרב, מובילה את האדם אל האלטרנטיבה החסידית, אבל אז מסתבר שהאזהרות היו מבוססות מאד, ובסופו של הרצון הלא מעובד להעפיל אל המוחלט, מחכה איצטדיון ריק שנועד להטביע את הכשלון והאכזבה.
