[את הפוסט הזה כתבתי בראש לפני שמחת תורה ובמשך זמן רב הרגיש לי מטופש לפרסם. בניגוד לפוסטים אחרים של הושענא רבא ( = לפני שמחת תורה) הבנתי עם הזמן שדווקא הרהור הזה נותר עדיין בעל משמעות. כדי להבין את ההווה צריך להתחיל בעבר. לכן ראו נא את הפוסט הזה כהקדמה לסדרה שיום אחד אולי תיכתב, ששמה הוא "דופן צפונית"]
~~~
א. למדורת לג בעומר השכונתית הגיעו בני נוער עם בוקסות גדולות. כיכבו שם "מי שמאמין לא מפחד", "מי משוגע", שירי אהבה טורקיים ו - "חוץ מכדורגל". שזה הגיוני כי מה מתלבש יותר על בוקסה עם אורות צבעוניים מאשר שיר אהבה לכדורגל, ועוד כזה שמתחיל עם הקלטה של שדרן מתפנגרל על חלאיילי?
כלומר, בהתעלם מזה ש'חוץ מכדורגל' דכאוני לא פחות מ'עטלף עיוור', וכולל שורות כמו "נכון אתה חווה עכשיו את כאב שלא חווית עוד כמוהו/הלוואי תזכור, גם העולם כולו נולד מתוהו ובוהו"
ב. חוץ מכדורגל הוא יצור קצת מוזר, מבנית ומוזיקלית.
קודם כל, מוזיקלית. יש לשיר תכונה מעצבנת של להימתח ולהימרח. המתח המוזיקלי לא נפתר ברגע שהיית מצפה, אלא מושך את עצמו לעוד שורה ועוד שורה. במגבלות הז'אנר אני לא יכול להדגים, אבל מי ששומע את השיר יכול לשים לב לתופעה, לדוגמה בחלק של:
עכשיו אתה מודע אז הסתבכת
ואין איך לפרסס כי התבגרת (עכשיו הפתירה?)
רק לבקש תמימות שאין בה חרטא (עכשיו!! נכון?)
ולקבל את מה שכבר בחרת.
ג. ובהתכתבות עם הצד המוזיקלי, גם במישור התוכני יש הרבה משפטים שמפורקים לחלקים קטנים יותר ויותר, שמרגישים מודולריים - הם מסתדרים בתוך השיר, אבל גם היה אפשר בלעדיהם.
לדוגמה, המשפט שציטטתי בפתיחה לא מושר כפי שהוא נכתב. החרוז של "כמוהו" הוא "מתוהו", והאוזן של השומע בטוחה שהנה, נפתרה השורה הזו (כי מוזיקלית וחרוזית "מתוהו" היה מספיק) - ושבריר שניה אחרי שהשומע השתכנע, בן ארי מוסיף את ה"ובוהו".
ומה החלק הכי מודולרי בשיר? "חוץ מכדורגל". תמחקו את צמד המילים הזה מהשיר כולו והוא עדיין יהיה קוהרנטי ועם תוכן, ואפילו יעבוד מוזיקלית. "חוץ מכדורגל" משמש כמו נ.ב. שמוסיפים למכתב, והמכתב היה עובד גם בלעדיו.
כלומר חוץ מזה שבלעדי החלק הלא-נצרך הזה, השיר אמנם היה שלם, אבל לא היה לו אדג'. הוא היה שיר דיכאון גנרי ואנמי. "חוץ מכדורגל" מוסיף את ה"קצת מעבר" שמחלץ את השיר ממלכודת מהבנאליות.
ד. אבל מה בעצם אומר "הבל הבלים הכל הבל - חוץ מכדורגל"? בן ארי רציני? סרקסטי? בלי להיות פסיכיאטר קליני, השיר מתאר חוויית דכאון בה כל דבר בעולם תפל וחסר טעם. "לא מרגש אותי כלום"; "לא מדבר אלי כלום". אם כל העולם חסר משמעות עבורו, למה כדורגל הוא לא הבל? קהלת בטוח לא היה חותם על היוצא מן הכלל הזה, מקסימום שם אותו איפשהו בין תענוגות בני אדם לבין שידה ושידות.
ה. לדעתי, בן ארי אירוני אבל לא סרקסטי. כלומר, האמירה שרק לכדורגל יש עדיין טעם היא בעלת תחתית כפולה, אבל עדיין נאמרת בכנות.
או במילים אחרות: כן, הוא עדיין מתרגש מכדורגל. הוא מעריץ וקופץ כשיש גול בדקה התשעים. לכן מי ששומעים את השיר כשיר אהבה לכדורגל, ככה סתם - לא טועים.
אבל הוא גם אירוני, כי הוא לא שלם עם המצב הזה, ומביט על המכלול הזה קצת מהצד. למה? כי היו לו חלומות אחרים.
ו. נספר שוב את הסיפור, כפי שעולה מרצף השירים של בן ארי, ב"איזון", "פרדס חנה", "דור", "שבורי לב", "מקום", ו"שמש", ובלי בהכרח קשר לביוגרפיה האישית של בן ארי:
זהו סיפורו של דור דתי לאומי, אולי מהגזרה המסורתית מזרחית (אבל לא בהכרח) שפגש את האידיאולוגיה של הישיבות הדתיות לאומיות (אולי האשכנזיות). ייתכן שהוא התלהב ממנה ולזמן מה דחה את הפן המסורתי, אבל עם הזמן חזר אל המסורת תוך דחיה חלקית או מלאה של שנות נעוריו האידיאליסטיות.
אבל השריטה נשארה. הוא מחפש משמעות עמוקה לחיים שלו. התאכזב מהאידיאולוגיה, אבל למען האמת אין במרחב הישראלי בורגני משהו שמציע לו תחליף. לספר שיש עומק דתי במסורתיות זה נחמד, ואולי גם נכון, אבל אין משהו שמתחרה בחווית נעוריו. לכן הוא מנסה שוב ושוב להיכנס לפרדס, אבל מקבל את מה שכבר בחר בעבר.
כדורגל הוא מעין כמוסה של (חלקים מ)החילוניות כפי שהדתיות מספרת אותה לעצמה - גופנית, מזיעה קצת מטופשת. בדור הקודם זה גם בילוי שמתחכך עם חילול שבת.
כדורגל נפסל לא כי הוא אסור, שהרי אין בו עבירה קונקרטית. הוא סמל לריקנות נמוכה שהיא לא ייצרית אלא סתמית.
לכן, גם כדורגל הוא לא תחליף לאידיאליסטיות. הוא נחמה. כמו הלחם ב'דבר קטן וטוב' - הוא נחמה דווקא משום שהוא לא מתיימר. דווקא משום שהוא כביכול סתמי. דווקא כי הוא "ככה". הוא התרסה פנימית מול הגלגול הקודם של האני, שזלזל בכדורגל גם כשהמשיך לצפות בו כגילטי פלז'ר. בן ארי של היום בא ואומר - הנה, זה עוגן שנשאר לי. משהו קטן וטוב.
ועדיין נותרת אירוניה. עדיין יש מבט מהצד. בן ארי עבר תהליך בו הפסיק להתבייש בזה שהוא אוהב כדורגל. והוא שמח בקרן האור הזו ששמה נניח חלאיילי. אבל הוא עדיין מתגעגע לחיים הגדולים שהוצעו לו פעם ושהוא אולי אפילו התרגש מהם. אבל עכשיו? לא מדבר אליו כלום.
ז. האם זה פותר לו את החסר? וודאי שלא, הבה נצפה רגע בקליפ:
הרקע המוזיקלי הוא של שדרן מקריין באקסטזה את הדרמה של חלאיילי. אבל מה רואים על המסך? אצטדיון ריק, ואדם עובר ומחדש את פסי הצבע על הדשא. הדרמה שנותרה היא חוץ גופית. כדורגל הוא לא אידיאולוגיה, ולא להט נעורים אלא היזכרות לאחור שלהם, חוויה של הרגש דרך שליח.
ח. לכן גם האופי של הנ.ב. במלים "חוץ מכדורגל". האם הדיכאון נפתר על ידי כדורגל? לא. העצב נשאר, וכדורגל הוא משכך כאבים, לא החלמה של הפצע. לכן השיר עובד בשני רבדים. בראשון, דכאון. בחלק השני, שמעוצב כמו נ.ב., יש נחמה קטנה.
~~~~~
עד כאן חלקו הראשון של הפוסט, החלק של הושענא רבא. מכאן, מחשבות על המודחק.
ט. כדורגל הוא בעצם לא לחם. לחם הוא פשוט וכדורגל הוא אקסטזה. אז למה דווקא כדורגל? כי הוא המחוז האחרון בו נותרה שבטיות לגיטימית. להעריץ קבוצת כדורגל, היא משהו שאתה הרבה פעמים נולד לתוכו. היא משהו שקשה לנמק מנקודת מבט חיצונית אובייקטיבית.
אבל, בניגוד ללאומיות יש באהדה ספורטיבית משהו אירוני. דווקא משום שאיש לא יצא לקרב כשדגל צהוב כחול מתנופף מעליו - לכן היא מותרת, שלא כמו לאומיות.
לכן הכל הבל חוץ מכדורגל. יש בו נחמה. כי הוא דרך לגיטימית להתגעגע אל המשמעות והבעירה של פעם.
י. הדיכאון של חוץ מכדורגל קשור בטבורו בישראל של לפני שמחת תורה - כזו שחשבה שפתרה את בעיותיה החיצוניות האקוטיות, ומה שנשאר לפתור הוא האויב מבפנים. כזו שדמיינה שקץ ההיסטוריה הגיע, ועכשיו האויב הכי גדול הוא חוסר הטעם והדיכאון. זה, והאידיאולוגיה הארורה שמנסה להחזיר לחיים את הלהט המסוכן שלהם.
את האמת? בלי קשר זה מצב בעייתי שבשביל להרגיש משמעות וחיים צריך איום חיצוני. אני לא שם על נס ודגל את האיום כדי להחזיר את הלהט לחיינו. אשמח שנגיע למקום בו אפשר לחיות חיים מלאים בלי ההצדקה של "אחרת ירצחו אותנו". אבל ברגע שהסכנה חזרה, גם אם בעל כורחנו - המטען של 'חוץ מכדורגל' התפוגג. הוא מורגש כמו פינוקים של דור חסר דאגות. אין לנו את המותרות לא להרגיש טעם בכלום.
אבל חשוב להבין את העמדה הזו, כי יש לה חלק לא קטן ממה שמכונה היום "קונספציה". שנים היינו מטופלים בלי תפנית, ובזמן שאנחנו שוכבים על הספה, בזמן שדחינו את האידיאולוגיה הארורה, עננים קודרים התאספו על הגבול.
