א. חגים הם הזמן בו פוגשים את המשפחה. וגם סובלים ממנה - לפחות אם שואלים את התרבות הפופולרית בישראל.
למה משפחה היא משהו מורכב שסובלים ממנו? למה יש את הדודה החטטנית והגיס החצוף אבל לא את החבר העולה-על-העצבים והחברה המתנשאת? כאילו, ברור שיש, אבל פחות. אין אתוס כזה, בו אתה צריך ללכת למפגש עם החבר'ה - ומן הסתם תסבול.
ב. קשרי משפחה אינם מעצבנים קטגורית אלא בפוטנציה, פוטנציה שלא קיימת בקשרי חברות. גם חברים יכולים לעלות על העצבים, אבל לא יותר מדי. החבר המאד מאד נודניק מתישהו יפסיק להיות נודניק - או שיפסיק להיות חבר. מערכת קשרים וולונטרית בה ההפסד עולה על הרווח - בסבירות גבוהה תגווע לאיטה.
יודעים מה? אין צורך שהחבר יהיה מעצבן. מספיק שנתרחק, שתחומי העניין יפסיקו לחפוף; שנגור במרחק שעה וחצי נסיעה; שהוא יתחיל להצביע ש"ס. ניפרד, לא בטריקת דלת וזעם, הכל נרגע ומתפורר בקול דממה דקה.
ג. זה כמובן אחד היתרונות הגדולים במשפחה: לטווח ארוך, סבירות גבוהה שהאחים שלך יהיו לצדך - יותר מאשר חברים. דם סמיך ממים. משפחה רגילה ובריאה היא משענת שתמיד תהיה לידך, כמעט בלי קשר לשאלה איך ייראו חייך.
הייתרון הזה בא עם מחיר. אח תמיד יגיע להורים בפסח אז תמיד תדברו. לפעמים זה יהיה מרגיז.
ד.טוענים שהקיטוב בחברה גדל עם השנים. מאשימים בזה את הרשתות החברתיות. פייסבוק מציגה לך את בעלי הדעה הקרובה אליך ולא את השונים, ממילא אתה משתבלל בתוך חדר הדים קטן ולא נחשף לדעות שונות.
רק שכרגיל, אנחנו מפנים אצבע מאשימה לכיוון הלא נכון. אם חברה מסחרית עושה דבר כזה, סימן שאנחנו אלו שרוצים בו. לפגוש דעות דומות עושה הרגשה טובה, אז זה מה שאנשים מעדיפים. האלגוריתם רק מממש את הציפיות. פייסבוק מתנהלת כמו שאנחנו מתנהגים לחברים: מקרבת את הקרובים ומרחקת את הרחוקים.
ה. מילת המפתח היא בחירה: ככל שמארג הקשרים שלנו מבוסס יותר על בחירה ופחות על הכרח, אנחנו נוטים להצטופף עם הדומים לנו ולא עם השונים. הרשתות החברתיות הן מיצוי של התנועה המודרנית שמעדיפה יותר ויותר בחירה. יותר קשר וולונטרי, בו כולם באים ברצון - ופחות קשרי דם של הכרח. ההתפוררות של השבט והמשפחה אינם משהו חדש שהרשתות המציאו. המעבר ממשפחה לחברים הוא מהלך רב שנים. כמו שטוען יוני סלמון - פיקסאר החליפו את דיסני; במקום סיפור על אהבה וחתונה אנחנו מקבלים סיפורים על ידידים.
ו. מסיבה זו אני חשדן כלפי כל הקריאות לוולנטוריזציה של רשות הרבים. ככל שניתן יותר כוח לקהילות, לרשויות מקומיות וכו' - כל אחד יקבל בדיוק מה שהוא רוצה ויבחר את הקהילה האהובה עליו. זה לכאורה נכון. ברמת הפרט הבודד כל אחד יתמקם בדיוק בדיוק בקהילה המתאימה עבורו, שם יהיו חוקים מקומיים שמוצאים חן בעיניו (פחות או יותר). אבל הוולונטריזציה תפורר מרקם רחב יותר, ותאיץ את תהליך ההשתבללות וממילא גם את תהליך הקיטוב. בחירה היא דבר שחונכנו לאהוב, והכרח הוא דבר שהוסללנו לשנוא. רק שכמו שאומר דמדבלדור, בני אדם לא תמיד רוצים את מה שטוב עבורם.
ז. בעצם, אני רואה שלוש אפשרויות:
- המשך תהליך הוולונטריזציה שייצור עוד ועוד איים בודדים וממשקים הולכים ונפרדים, שיאיצו את הקיטוב.
- קבלת ההכרח בכל הרמות, עד לרמה המדינתית, לא כבאג אלא כפיצ'ר. ההבנה שההכרח כמותו כדוד מעצבן: הוא חשוב דווקא כי הוא מעצבן, כי זה מה שמכריח אותי תמיד להיות בקשר עם השונה ממני.
- שהאנושות תלמד, סוף סוף, לעבוד עם החופש שהיא קיבלה בצורה נכונה. שחוסר ההכרח לא יחליש את עוצמת הקשר.