א. "זו לא את, זה אני" הוא משפט שאוהבים לשנוא בעיקר בגלל החשד (המבוסס) שהוא לא נאמר בכנות. תכל'ס נפרדת ממנו כי האופי שלו בעייתי בעיניך. להפיל את האשמה על עצמך היא פשוט דרך לא אמינה לטשטש את הנימוק האמיתי: זה אתה,לא אני.
ב. לטעמי גם לו היה מחובר לאמירה הזו כנותומטר והיינו רואים שהיא נאמרה בכנות גמורה, יש בה משהו מעצבן.
ג. יש גישות הדרכה לזוגיות שאומרות (ואני מציג די בגסות): אם יש בעיה בבן הזוג, תזכור שהבעיה היא קודם כל בך. כשתפתור את הבעיה שלך, גם הבעיה עם בן הזוג תפתר.
הסיבה שאמירות כאלו מתיישבות על הנפש היא (בין השאר) – כי הן מונעות ממך להיות שיפוטי. אם תאמר שהבעיה היא בבן הזוג – בעצם האשמת מישהו שהוא לא אתה, רח"ל. אנחנו מעדיפים להימנע מצעד כזה שנתפס מתנשא ומנותק. נוח בהרבה להאשים את עצמנו. זה גם יותר יעיל כי להשתנות אפשר ולשנות אחרים קשה עד בלתי אפשרי.
ד. כולנו מבינים שיש משהו מאד נרקיסיסטי בלהאשים כל היום את אחרים בצרות שלך. אבל יש גם משהו (מעט פחות) נרקיסיסטי בלהאשים רק את עצמך.
כשאתה מאשים כל היום את עצמך ומניח שבעיות בזוגיות ייפתרו ברגע שתשתנה, אתה בעצם מאיין את מי שמולך. אתה אומר לו: "אתה קיים רק כשיקוף שלי. אתה בעיה רק כשאני בבעיה. אין לך קיום ממשי מצד עצמך". מי שמאשים את השני ולא לוקח הכל על עצמו, רואה את בן הזוג עין בעין.
ה. הצד השני של אחריות הוא כובד ותחושת משמעות. אנחנו כועסים הרבה פחות על ילדים כי הם לא נתפסים כאחראיים. אבל מאותו מקום אנחנו גם לוקחים אותם פחות ברצינות. בפילוסופיה של המוסר יש מושג בשם סוכנות (אייג'נסי) – האחריות שלך על המעשים שלך. כשאין לך אייג'נסי פחות כועסים עליך אבל גם לא סופרים אותך.
ו. בסוף יש משהו מאד מכבד בלומר למישהו "אתה אשם". כי אם אתה אשם סימן שהמעשים שלך משפיעים. יש לך טביעת רגל בעולם. לו זה היה אפשרי, משפט כמו "כן, זו את, ולא רק אני" היה מכבד בהרבה כי זה לומר למי שמולך: הבאת משהו אל הקשר בינינו. אז הוא לא עבד, את צריכה לתקן משהו. אבל היית פה.
ז. מבחינה מעשית אין הרבה טעם לומר זו כן את. לתחושתי צריך להיות בקשר עם חבר/בן זוג איזה עשר עשרים שנה כדי שביקורת בכלל תעבוד – גם זה במאמץ גדול של שני הצדדים. אז אולי עדיפה צביעות פשוטה ומנומסת ששומרת על הקיום שלנו. אבל לא לעשות ממנה אידיאל: להמנע בכל מחיר מלבקר את השני זה לא כבוד אלא זלזול. מערכת יחסים בה אני (גם) מעביר ביקורת על הצד השני היא מערכת יחסים בה השני קיים, לא רק הד נוסף של עצמי.
ח. בעיני, זה אחד הפנים המאירים בימים נוראים: לדעת שאני אחראי. מידת הדין עדיפה בזה על מידת החסד – היא באה ואומרת שיש לך אחריות, שאתה מכובד ובעל השפעה בעולם. לא רק השלכה של מישהו אחר.
