השפעות תרבותיות כשדות כוח

א. אחד הדיונים בציבור הדתי לאומי על חינוך הוא בין פתיחות לסגירות. לדיון הזה יש מימד ערכי — מה נכון עקרונית לעשות — ומימד פרגמטי: מה התוצאות של פתיחות או סגירות.

ב. במפתיע, במישור המעשי לשני הצדדים יש את אותה טענה. אם תחנך את הילד יותר מדי לפתיחות הוא יפסיק לשמור תורה ומצוות (שזה הצד הברור). אבל גם לצד השני יש טענה זהה: אם תחנך את הילד יותר מדי בסגירות, הוא יעבור ריאקציה ויפסיק לשמור תורה ומצוות.
שזה קצת מוזר כי טענת הסימטריה אמורה להיות "אם תחנך יותר מדי בסגירות הילד יהפוך לחרדי".

ג. בעיני ההסבר הפשוט של הא-סימטריה הזו היא תופעה תרבותית שאני אוהב לכנות כוח משיכה.

קל יותר להבין מוסכמות תרבותיות אם חושבים עליהן כמו שדה כוח: אזור שמשפיע על כל מי שנמצא בו. זה שהיא נמצאת בכל מקום לא מחייב שנראה השפעה שווה בכל מקום. גם הכוס נמשכת לרצפה אבל השולחן בולם אותה. עדיין, היא נמשכת. כולם נמשכים.

ד. ייחודו של כוח המשיכה היא שהכיוון תמיד אחד (לעומת שדה מגנטי, נניח, שיכול לדחות או למשוך, תלוי בקוטב של הסובייקט). וכמובן - הוא כלפי מטה. זה סוג מסויים של השפעה תרבותית, זו שמושכת למכנה המשותף הנמוך.

כוח המשיכה האולטימטיבי הוא החדלון, הלא-לעשות. יותר קל להיות חפיפניק מאשר פרומער מחמיר, כמו שקל לתמוך-בעקרון בפמיניזם אבל קשה להיות אקטיביסט. במלים אחרות, עבור אידיאולוגיות ותרבויות מאד שונות, עדיין בהכללה גסה — תמיד יותר קל 'לא' מאשר 'כן'.

ה. בהכללה פחות גסה יש מקרים הפוכים בהם 'כן' קל יותר מ'לא'. לדוגמה, יותר קל להתלבש מלהסתובב ערום.
רק שגם את המקרה הזה אפשר לנסח במשוואה של כוח המשיכה: יותר קל לשמור על נורמה מאשר להפר אותה. עדיין נשארנו עם "יותר קל לא", פשוט הגדרנו אחרת את שאלת הכן/לא. אם כוח המשיכה מהסוג הראשון הוא בנה של העצלות, כוח המשיכה השני הוא תוצאה של הקונפורמיות.

ו. אם הקונפורמיות קיימת והיא חזקה יותר מהעצלות, המשל של כוח כבידה הוא חסר משמעות. תמיד יותר קל 'לא' מאשר 'כן', אבל 'לא' יכול להיות כל דבר, גבוה כנמוך, העיקר שהוא נורמה.

אז ראשית, העצלות גם משפיעה על עצם עיצוב הנורמות. נורמה של 'כן' - אם היא בכלל קיימת - היא בדרך כלל מינימלית. כלומר גם במקום שהקונפורמיות גוברת על העצלנות, האחרונה עדיין מותירה את חותמה בכך שנורמות מחייבות הן נדירות ומצומצמות.

שנית, גם כשהקונפורמיות קיימת ככוח מנגד לעצלנות, אפשר לראות איך שני שדות הכבידה מתקיימים ביחד: ברחוב יותר דומיננטית הנורמה הציבורית, לכן אדם הולך לבוש. כשהוא לבדו, נניח מהמיטה לשירותים, העצלנות עלולה לגבור על הקונפורמיות.

ז. וזה יתרון נוסף בהבנת השפעות תרבותיות כשדות כוח: ההבנה שכמה מהם יכולים להתקיים במקביל ובחפיפה. המציאות יותר מורכבת מאשר "אם השדה הזה כולל הוא אמור להשפיע על כולם ואם לא רואים השפעה על כולם הוא לא מקיף". תרבות משפיעה על האדם כמו כמה שדות כוח שונים ולעתים מנוגדים. השַקוּל הסופי הוא סך כל השדות, הקירבה של האדם אליהם וגם (ברמה מוגבלת) הבחירה שלו לנווט ביניהם.

ח. כך לדוגמה ייתכן שדה כוח רחב, ובשוליים שלו קיים שדה כוח קטן יותר. עבור מי שנמצא במרכז שדה הכוח הקטן, הוא דומיננטי יותר מאשר הגדול, אבל גם זה הגדול משפיע עליו.

התוצאה היא מה שנקרא 'שיווי משקל מקומי'; כל עוד אתה נשאר במרכז שדה הכוח הקטן, אתה "לכוד" בתוכו. ברגע שתגלוש לשוליים, ילכוד אותך שדה הכוח הרחב יותר ותשאב החוצה. חישבו על גומה באמצע מדרון: כדור יכול להלכד בתוכה, אבל ברגע שיאסוף מספיק תנופה ימשיך לגלוש ולעולם לא יחזור.

ח. כך לדוגמה, תופס התיכוניסט את הישיבה/ר"מ שלו כמיינסטרים וכמוסכמה דכאנית. בעיניו מי שמורד בהם הוא אינדבידואליסט בועט. אבל זום-אאוט יכול לגלות שכל הסביבה הדתית שלו היא החריגה, ואילו המיינסטרים הפוך לחלוטין מהחינוך שקיבל. במבט רחב יותר המרידה שלו היא מאד קונפורמיסטית.

ט. אם נחזור לדילמה שיותר מדי פתיחות או סגירות מובילות לאותה תוצאה, קל להבין אותה במונחים של שיווי משקל מקומי. ברגע שאנחנו מבינים שכוח המשיכה הגדול יותר תמיד משפיע, כל טעות מוגזמת שתעשה בתוך איזור שיווי המשקל המקומי, תזרוק את האדם אל אותם זרועות ממש. אין כאן משיכת חבל בין שני כוחות שווים בעוצמתם — חרדיות מול חילוניות, נניח — אלא כוח אחד מכל הכיוונים. המחונך הולך על חבל דק, ונפילה לכל אחד מהכיוונים בסוף תוביל אותו לאותו מקום: אל חיבוקה האוהב של הכבידה