א. אם אני רוצה להשפיע על הסביבה שלי יש כמה דרכים מקובלות ועוֹבדוֹת. אפשר להתווכח בפרלמנט בבית הכנסת או להטריל את הוואטסאפ הרחובי. אם מתקדמים יותר אפשר להפוך למחנך ולהשפיע על נפשות צעירות.
אלו צעדים לגיטימיים, הגיוניים ועובדים. רק שלמרבה התסכול היקף ההשפעה שלהן הוא מוגבל. להצליח לחנך אדם אחד הוא הישג כביר, כן? אבל בסדר הגודל של חברה, הוא זניח. ההשפעה שלך נבלעת ברעש הלבן הסטטיסטי הכללי.
ב. מי ששואף גבוה יכול לנסות להשפיע על מעגלים יותר רחבים. במקום קבוצת הוואטסאפ, אכתוב באתר/עיתון בתפוצה ארצית. במקום לחנך כיתה, אני יכול לחנך את המחנכים של הכיתות. במקרים כאלו ההשפעה שלי תהיה הרבה יותר רחבה, אני יכול, אולי, להזיז משהו ברמה החברתית.
רק שהצעד הזה מצריך הכנת קרקע וחריש עמוק. לא כל אחד יכול לפרסם בעיתון. לא כל אחד יכול לדבר אל מחנכים ושהם אשכרה יקשיבו לו. צריך לעבוד ולהתמקצע.
ג. יותר מזה, לא די במה שאדם עושה עם עצמו, לא מספיקה עבודת סולו. אני יכול ללמוד וללמד אבל מעולם לא אהיה בעמדת לחנך את המחנכים. אני יכול לכתוב עשרים שנה ולהגיע מקסימום למדור מכתבים למערכת (היש מדור יותר עצוב מזה? טוקבקים נבחרים עוד לפני שהומצאה הרשת?).
כדי להגיע למעמד ציבורי, אדם צריך, כמובן, לפתח כישרון. אבל לא די ביכולת לבדה. צריך לצבור קרדיט. מהציבור או מקבוצת כוח רלוונטית. בדרך כלל משניהם יחד.
ד. אחרי או תוך כדי שקניתי קרדיט אני צריך אשכרה לכתוב באיזה עיתון או לחנך באיזה מוסד שמחנך את המחנכים. כלומר קרדיט בא במקביל ובהיזון חוזר עם פעולה דרך מוסד/ות. יהיה המוסד עיתון, ישיבה, אוניברסיטה או עמותה. כדי להשפיע בגדול צריך להיות משולב בתוך מארג גדול יותר מאשר האדם הבודד.
ה. כמו תמיד, ישנם יוצאים מן הכלל. ישנם מין אלקנה-ים כאלו, שבכוח אישיותם לבד, בלי מוסד גדול, הצליחו להגיע להשפעה ציבורית. דוגמה שקופצת לי לראש היא פנחס קהתי, אני מניח שבקיאים ממני ימצאו נוספות. אפשר גם לדון אם השינוי שקהתי חולל היה תרבותי. גם אם נגיד שכן, יש פה אֲבָל גדול: דוגמאות כאלו הן יוצא מן הכלל, לא הכלל.
ו. יותר מזה, אולי ישנם כאלו שבכוח אישיותם מקימים את המארג עצמו. במובן מסוים המוסד מתגבש סביבם ולא הם נכנסים לתוכו. אולי נניח רמח"ל (אולי לא, לא מספיק מכיר את הביוגרפיה). אבל לשם הפרוטוקול, גם אם נניח שיש אברהמים כאלו - הם היוצאים מן הכלל שביוצאים מן הכלל.
ויותר מזה - דמויות כאלו לא מתעלמות מהקונספט של מוסד. הן מקימות מוסד חדש. אז אולי בכוחן הרוחני או המחשבתי או הכריזמטי, הן אוספות סביבן את מי שיהיה איש הכספים והגיוס והלוגיסטיקה והניסוח הפופולרי. אולי הן לא מבינות בעצמן בבניית מוסדות. אבל גם הן, בסוף, עובדות בתוך מוסד.
ז. אישית אני לא כל כך מוצא את מקומי בעולם התורה. אני לא בדיוק ביני"ש, בטח לא אברך או רב, אבל אני (משתדל) לשבת וללמוד תורה. לימוד התורה הזה יושב בתוך בית מדרש. ממילא קיימת יכולת שלי להיות חלק מתהליך משמעותי. לו הייתי מנסה ללמוד לבד הקול שלי היה כמעט לגמרי חסר הדים. עכשיו יש מי שישמע אותו.
לא ממש באותו האופן אבל בדומה, גם בית המדרש שלי, בית המדרש ראש פינה, הוא קצת עוף מוזר בתוך עולם הישיבות. אבל עוף מוזר או לא, הוא חלק מהעולם הזה. הבן דוד הרחפן והנונקונפורמיסטי אולי, אבל עדיין חלק מהמשפחה.
לבחירה הזו נודעת חשיבות. כשאתה לא פועל בתוך חלל ריק אתה יכול להשפיע, בלי הצורך להיות ענק. הדיבור שלך מהדהד בתוך שיחה ולא מחוצה לה.
ח. רק שעם הרווח בא מחיר. כשאתה משתלב בתוך מארג אתה הופך להיות מחוייב לו. לעתים יותר ולעתים פחות, אבל תמיד מחוייב. אתה לא יכול לעשות כל העולה על רוחך. יש למוסד כללים שאתה צריך לעמוד בהם. יש לו מסורות ותקנות. תמיד יהיה מי שיעקם את האף אם תסטה מהשביל, או יאמר לך מה לעשות ולא לעשות.
גם בכיוון השני - אתה עלול להיפגע מהטעויות שהממסד עושה. מצעדים שאת בכלל לא מסכים להם. ככל שאתה יותר מזוהה איתו תאלץ יותר לענות בשמו. לשלם מחיר על המאבקים שלו.
ט. ישנם את מי שבחרו להתנתק מכל זה. הם לא מנסים לפעול דרך המוסדות אלא כפרילנסרים. הם לא מתקבצים עם עוד כשרונות ויוצרים מכון מחקר (שבתורו צריך מימון, כלומר לכרות ברית עם איזה ממסד). לא, הם משייטים לבד בכוח כשרונותיהם.
כן, יש להם הכרה ופרסום מסוימים יש אנשים שמזדהים איתם. הם כותבים בפייסבוק ויש להם עשרים לייקים ושני קוראים שאומרים בליבם: וואלה, הוצאת לי את המלים מהפה. רק שזו בעצם קבוצת וואטסאפ שכונתית, פשוט מבוזרת יותר. הם נותרים אנקדוטה.
י. אפשר לנסות לעקוף את הבעיה. נניח שזכיתי בלוטו או עשיתי אקזיט. הכסף הזה מאפשר יותר מאשר פוסט בפייסבוק. אפשר נניח לשלם על כפולת עמודים בעיתון ובכך להגיע לקהל קוראים רחב יותר.
אז ראשית, כלי תקשורת שמכבד את עצמו ישים אותי במסגרת פרסומית, ואז אף אחד לא באמת יספור מה שכתוב שם. כי כדי להיות כותב לא די שידפיסו אותך. צריך, כאמור, קרדיט.
אבל גם אם לעיתונות סטנדרט נמוך והיא לא תרמוז שאני ממומן - גם אז הקוראים לא יספרו את דעתי כי מי אני כבר. קרדיט קרדיט קרדיט. ואפילו היה לי קרדיט, צריך יותר מפרסום בודד פעם פעמיים כדי לשנות את מסלול החברה. אני צריך טור קבוע. כאן זכיה בלוטו לא תספיק. צריך שהעיתון יתן לי טור מרצונו. אז אין באמת דרך לעקוף את הצורך להשתלב.
י"א. וכל מה שכתבתי עד לכאן, בעיני, הוא עניין מציאותי מאד. אפשר להתבונן מסביב ולראות שככה דברים עובדים. אולי אפשר למצוא כמה יוצאים מן הכלל, אבל הביטו סביבכם ותראו איך אנשים פועלים כחלק ממוסדות.
י"ב. אבל אם נניח שאדם מתייחס לכל העניין המוסדי הזה כעסק מיותר. כמשהו מגוחך, שרק הטיפשות האנושית מצריכה אותו. אם מבחינתו הצורך להשיג בני ברית הוא עול, והמחיר שכופה עליך ההזדהות קשה מנשוא (שכן היא כניעה לטיפשות) - או אז הוא ייטה להתעלם מהאופן בו החברה עובדת. הוא יכנה זאת סוציולוגיה, מוסכמות, עדריוּת. ממילא הוא יתעלם מהצורך בצבירת קרדיט והשתלבות בתוך מוסדות קיימים. הוא אולי יאמין שדי בהצגת האמת כדי שכולם ייתיישרו אליה דרך פלא.
י"ג. אבל הצורך הסוציולוגי הוא לא שלילי. המציאות, החומרית וגם החברתית, היא בהמה עקשנית. לא תשכנע אותה לשנות מסלול בעזרת כמה מלים. הצורך להשתלב במוסדות הוא החובה להכות שורשים. כדי שהמציאות תשתנה צריך להיות מחובר אליה באמת. לשלוח בה נימים, לקבל ממנה היזון חוזר. שיהיה לך אכפת ממנה ולה ממך. גם אז, כולי האי ואולי. בלי זה? הרעיונות היפים שלך מחליקים מעל הגוף של בהמות.
י"ד כשאין את הרכיב הזה, לא רק שהאמת שלך לא משפיעה: היא גם חסרה באמיתיוּת שלה. אמת שלא פועלת היא כזו שחסרה את החיוניות שלה. ובלי האש הפנימית היא נותרת מעטפת חלולה. יש בה כדי להזין שכבה דקה של אאוטסיידרים, לא יותר.
ט"ו. הזלזול בסוציולוגיה מזלזל בצרך לזרוע את הרעיון בלב בני האדם ולטפח אותו בכל שיטות החקלאות. התוצאה היא קושי להשפיע לעומק.
מה שנותר הוא אדם שמסתובב עם הבשורה הגדולה בעיניו, ובשל עקשנות שלא להכיר במבנה של החברה האנושית, הכשרונות שלו מבוזבזים על השפעה בהיקף קטן.
אלו צעדים לגיטימיים, הגיוניים ועובדים. רק שלמרבה התסכול היקף ההשפעה שלהן הוא מוגבל. להצליח לחנך אדם אחד הוא הישג כביר, כן? אבל בסדר הגודל של חברה, הוא זניח. ההשפעה שלך נבלעת ברעש הלבן הסטטיסטי הכללי.
ב. מי ששואף גבוה יכול לנסות להשפיע על מעגלים יותר רחבים. במקום קבוצת הוואטסאפ, אכתוב באתר/עיתון בתפוצה ארצית. במקום לחנך כיתה, אני יכול לחנך את המחנכים של הכיתות. במקרים כאלו ההשפעה שלי תהיה הרבה יותר רחבה, אני יכול, אולי, להזיז משהו ברמה החברתית.
רק שהצעד הזה מצריך הכנת קרקע וחריש עמוק. לא כל אחד יכול לפרסם בעיתון. לא כל אחד יכול לדבר אל מחנכים ושהם אשכרה יקשיבו לו. צריך לעבוד ולהתמקצע.
ג. יותר מזה, לא די במה שאדם עושה עם עצמו, לא מספיקה עבודת סולו. אני יכול ללמוד וללמד אבל מעולם לא אהיה בעמדת לחנך את המחנכים. אני יכול לכתוב עשרים שנה ולהגיע מקסימום למדור מכתבים למערכת (היש מדור יותר עצוב מזה? טוקבקים נבחרים עוד לפני שהומצאה הרשת?).
כדי להגיע למעמד ציבורי, אדם צריך, כמובן, לפתח כישרון. אבל לא די ביכולת לבדה. צריך לצבור קרדיט. מהציבור או מקבוצת כוח רלוונטית. בדרך כלל משניהם יחד.
ד. אחרי או תוך כדי שקניתי קרדיט אני צריך אשכרה לכתוב באיזה עיתון או לחנך באיזה מוסד שמחנך את המחנכים. כלומר קרדיט בא במקביל ובהיזון חוזר עם פעולה דרך מוסד/ות. יהיה המוסד עיתון, ישיבה, אוניברסיטה או עמותה. כדי להשפיע בגדול צריך להיות משולב בתוך מארג גדול יותר מאשר האדם הבודד.
ה. כמו תמיד, ישנם יוצאים מן הכלל. ישנם מין אלקנה-ים כאלו, שבכוח אישיותם לבד, בלי מוסד גדול, הצליחו להגיע להשפעה ציבורית. דוגמה שקופצת לי לראש היא פנחס קהתי, אני מניח שבקיאים ממני ימצאו נוספות. אפשר גם לדון אם השינוי שקהתי חולל היה תרבותי. גם אם נגיד שכן, יש פה אֲבָל גדול: דוגמאות כאלו הן יוצא מן הכלל, לא הכלל.
ו. יותר מזה, אולי ישנם כאלו שבכוח אישיותם מקימים את המארג עצמו. במובן מסוים המוסד מתגבש סביבם ולא הם נכנסים לתוכו. אולי נניח רמח"ל (אולי לא, לא מספיק מכיר את הביוגרפיה). אבל לשם הפרוטוקול, גם אם נניח שיש אברהמים כאלו - הם היוצאים מן הכלל שביוצאים מן הכלל.
ויותר מזה - דמויות כאלו לא מתעלמות מהקונספט של מוסד. הן מקימות מוסד חדש. אז אולי בכוחן הרוחני או המחשבתי או הכריזמטי, הן אוספות סביבן את מי שיהיה איש הכספים והגיוס והלוגיסטיקה והניסוח הפופולרי. אולי הן לא מבינות בעצמן בבניית מוסדות. אבל גם הן, בסוף, עובדות בתוך מוסד.
ז. אישית אני לא כל כך מוצא את מקומי בעולם התורה. אני לא בדיוק ביני"ש, בטח לא אברך או רב, אבל אני (משתדל) לשבת וללמוד תורה. לימוד התורה הזה יושב בתוך בית מדרש. ממילא קיימת יכולת שלי להיות חלק מתהליך משמעותי. לו הייתי מנסה ללמוד לבד הקול שלי היה כמעט לגמרי חסר הדים. עכשיו יש מי שישמע אותו.
לא ממש באותו האופן אבל בדומה, גם בית המדרש שלי, בית המדרש ראש פינה, הוא קצת עוף מוזר בתוך עולם הישיבות. אבל עוף מוזר או לא, הוא חלק מהעולם הזה. הבן דוד הרחפן והנונקונפורמיסטי אולי, אבל עדיין חלק מהמשפחה.
לבחירה הזו נודעת חשיבות. כשאתה לא פועל בתוך חלל ריק אתה יכול להשפיע, בלי הצורך להיות ענק. הדיבור שלך מהדהד בתוך שיחה ולא מחוצה לה.
ח. רק שעם הרווח בא מחיר. כשאתה משתלב בתוך מארג אתה הופך להיות מחוייב לו. לעתים יותר ולעתים פחות, אבל תמיד מחוייב. אתה לא יכול לעשות כל העולה על רוחך. יש למוסד כללים שאתה צריך לעמוד בהם. יש לו מסורות ותקנות. תמיד יהיה מי שיעקם את האף אם תסטה מהשביל, או יאמר לך מה לעשות ולא לעשות.
גם בכיוון השני - אתה עלול להיפגע מהטעויות שהממסד עושה. מצעדים שאת בכלל לא מסכים להם. ככל שאתה יותר מזוהה איתו תאלץ יותר לענות בשמו. לשלם מחיר על המאבקים שלו.
ט. ישנם את מי שבחרו להתנתק מכל זה. הם לא מנסים לפעול דרך המוסדות אלא כפרילנסרים. הם לא מתקבצים עם עוד כשרונות ויוצרים מכון מחקר (שבתורו צריך מימון, כלומר לכרות ברית עם איזה ממסד). לא, הם משייטים לבד בכוח כשרונותיהם.
כן, יש להם הכרה ופרסום מסוימים יש אנשים שמזדהים איתם. הם כותבים בפייסבוק ויש להם עשרים לייקים ושני קוראים שאומרים בליבם: וואלה, הוצאת לי את המלים מהפה. רק שזו בעצם קבוצת וואטסאפ שכונתית, פשוט מבוזרת יותר. הם נותרים אנקדוטה.
י. אפשר לנסות לעקוף את הבעיה. נניח שזכיתי בלוטו או עשיתי אקזיט. הכסף הזה מאפשר יותר מאשר פוסט בפייסבוק. אפשר נניח לשלם על כפולת עמודים בעיתון ובכך להגיע לקהל קוראים רחב יותר.
אז ראשית, כלי תקשורת שמכבד את עצמו ישים אותי במסגרת פרסומית, ואז אף אחד לא באמת יספור מה שכתוב שם. כי כדי להיות כותב לא די שידפיסו אותך. צריך, כאמור, קרדיט.
אבל גם אם לעיתונות סטנדרט נמוך והיא לא תרמוז שאני ממומן - גם אז הקוראים לא יספרו את דעתי כי מי אני כבר. קרדיט קרדיט קרדיט. ואפילו היה לי קרדיט, צריך יותר מפרסום בודד פעם פעמיים כדי לשנות את מסלול החברה. אני צריך טור קבוע. כאן זכיה בלוטו לא תספיק. צריך שהעיתון יתן לי טור מרצונו. אז אין באמת דרך לעקוף את הצורך להשתלב.
י"א. וכל מה שכתבתי עד לכאן, בעיני, הוא עניין מציאותי מאד. אפשר להתבונן מסביב ולראות שככה דברים עובדים. אולי אפשר למצוא כמה יוצאים מן הכלל, אבל הביטו סביבכם ותראו איך אנשים פועלים כחלק ממוסדות.
י"ב. אבל אם נניח שאדם מתייחס לכל העניין המוסדי הזה כעסק מיותר. כמשהו מגוחך, שרק הטיפשות האנושית מצריכה אותו. אם מבחינתו הצורך להשיג בני ברית הוא עול, והמחיר שכופה עליך ההזדהות קשה מנשוא (שכן היא כניעה לטיפשות) - או אז הוא ייטה להתעלם מהאופן בו החברה עובדת. הוא יכנה זאת סוציולוגיה, מוסכמות, עדריוּת. ממילא הוא יתעלם מהצורך בצבירת קרדיט והשתלבות בתוך מוסדות קיימים. הוא אולי יאמין שדי בהצגת האמת כדי שכולם ייתיישרו אליה דרך פלא.
י"ג. אבל הצורך הסוציולוגי הוא לא שלילי. המציאות, החומרית וגם החברתית, היא בהמה עקשנית. לא תשכנע אותה לשנות מסלול בעזרת כמה מלים. הצורך להשתלב במוסדות הוא החובה להכות שורשים. כדי שהמציאות תשתנה צריך להיות מחובר אליה באמת. לשלוח בה נימים, לקבל ממנה היזון חוזר. שיהיה לך אכפת ממנה ולה ממך. גם אז, כולי האי ואולי. בלי זה? הרעיונות היפים שלך מחליקים מעל הגוף של בהמות.
י"ד כשאין את הרכיב הזה, לא רק שהאמת שלך לא משפיעה: היא גם חסרה באמיתיוּת שלה. אמת שלא פועלת היא כזו שחסרה את החיוניות שלה. ובלי האש הפנימית היא נותרת מעטפת חלולה. יש בה כדי להזין שכבה דקה של אאוטסיידרים, לא יותר.
ט"ו. הזלזול בסוציולוגיה מזלזל בצרך לזרוע את הרעיון בלב בני האדם ולטפח אותו בכל שיטות החקלאות. התוצאה היא קושי להשפיע לעומק.
מה שנותר הוא אדם שמסתובב עם הבשורה הגדולה בעיניו, ובשל עקשנות שלא להכיר במבנה של החברה האנושית, הכשרונות שלו מבוזבזים על השפעה בהיקף קטן.
