הרוע הוא חושך, שְחוֹר שמאפיל את העולם. כל הנוגע ברע מטיל על עצמו צל. משניא את עצמו על השמים ועל הבריות. לכן עושה רשע את מעשיו במחשך. שלא יראה הקב"ה את העבירות שבידו; שלא יכירו בו הבריות. תקוותו שהצל יתן לו לרקוד על שני העולמות: בגלוי, הוא יחיה באור. טוב לשמים וטוב לבריות. במחתרת - יתחכך עם העוול וימלא ממנו את תאוותו, יקנה כסף וכבוד.
אבל ככל שיחיה הרשע בחושך, כך יהפכו פניו קודרות. עם כל תו מפניו שיאפיל, יבקש הרשע להסתתר, להצניע את תארו שהושחר. עם כל מעשה רע, יתכווץ ויסתתר יותר בחושך. עד שהחושך הופך לדירתו, למקום היחיד בו הוא מרגיש בנוח, בו הוא חי באמת. "מָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בְּדִירָתָן…: בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם".
והקב"ה? מביט בשני הָרֵעִים האלו - הרשע והחושך - ומנענע להם בראשו. אכן, יפה האפלה לעושי הרשעה. כביכול אומר הקב"ה: הנני מוסיף חושך על חושכו. העונש בוא יבוא. מידת הדין תפעל את פעולתה. אבל לא לעיני כל. הקב"ה כביכול מתחרט שברא יצר רע, ולכן מסתיר בחושך את הרשע, את דירתו ואפילו את עונשו.
וישראל הולכים בדרכיו של הקב"ה, ומסתירים גם הם את הרע: במקום בו אומר הנביא "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" - וישראל אומרים בכל יום "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל" כי שום דבר רע אינו יורד מלמעלה, ישירות מהקב"ה כביכול, אלא מגיע אל העולם בדרכי עקלקלות של אפלה. "בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".
ויתרון האור מן החשך; הצדק והאור מאירים מטבעם. דירתו של צדיק מלאה אור, כבוד ושמחה. הצדיק בורח מהכבוד אך כבוד אמת רודף אחריו. כל הבריות רואות איך הטוב הולך ומאיר, הולך ומלמד את הכל ללכת בדרכי הצדק והמוסר. דירת הצדיקים מאירה, וקרניה הולכות וזורחות בְּרֹאשׁ הֶהָרִים. "בְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם" "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכׇל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה "
