(אמ;לק: אני עושה כאן "אחורה פנה" מהטענה שלי שאבולוציה ובריאת העולם יכולים בקלות ללכת יחד, סטייל "הקב"ה בחר לברוא עולם בצורה התפתחותית". הסיבה איננה מעשית אלא יותר מוסרית.
אגב, הפוסט הזה הוא בעצם המשך לרשומות שלי על "רובים, חיידקים ופלדה")
א. מאז הופעתה נתפסה האבולוציה ככפירה וכתיזה המנוגדת לתורה. זאת משני נימוקים עיקריים. הראשון הוא פשט הפסוקים בפרשת בראשית. אם שישה ימים הם כפשוטם, האבולוציה מתנגשת חזיתית עם תיאור הבריאה. השני רואה באבולוציה תהליך שנצרך רק מנקודת מבט אתאיסטית. הקב"ה לא נצרך לתהליך כל כך מסובך.
בהתאם לגישה זו, ההתמודדות התורנית עם האבולוציה היא שלילה עקרונית שלה, על ידי ערעור על ממצאיה או על עצם הנחות היסוד שלה. הרבי מליובאוויטש, לדוגמה, ערער על הנחות היסוד העקרוניות של חקר הפרה-היסטוריה, כגון: מנין לנו שחוקי הטבע היו מאז ומעולם כפי שאנו מכירים אותם כיום?
ב. גישה אחרת לא רואה סתירה עקרונית בין תיאור הבריאה התורני לבין התפתחות החיים. לגבי פשט הפסוקים היא מדגישה את השיטה התורנית (שקדמה להופעת תיאורית האבולוציה) שמעשה בראשית איננו כפשוטו וממילא פשטי הפסוקים יכולים להתפרש גם על פי התיאור של חיים שמתפתחים לאט. לגבי השאלה השנייה היא תטען שהאבולוציה איננה הסבר אלטרנטיבי לבריאת העולם בכלל, אלא לבריאת העולם באופן מסוים, לדוגמה עולם שמגיח מתוך ענן זוהר. בהחלט ייתכן שהקב"ה, מסיבותיו שלו, בחר לברוא עולם בצורה של התפתחות, ממש כפי שבחר לברוא אותו בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד.
אבל אם נוקטים בגישה זו, הדיון לא מסתיים כאן. גם אם ישנן תשובות על פשטי הפסוקים ועל התהיה מדוע ברא הקב"ה כך את העולם, לאופיו של התהליך האבולוציוני ישנן השלכות נוספות.
ג. אחת הטענות שעולות נגד גישת האבולוציה היא חוסר הסבירות. אין זה סביר שצעדים דטרמניסטיים, ללא יד מכוונת, יובילו לתוצאה מורכבת כל כך. התשובה של הגישה האבולוציונית היא, בהסבר גס, הכמות. ישנן המון צורות חיים, בעלות יכולת התרבות מהירה. הכמות הזו היא בעלת עוצמה שלא תיאמן: ריבוי של חיים יכול להיכשל באינספור ניסיונות (מוטציות), וכשניסוי אחד יצליח - מהירות ההתרבות תגרום לו להתפשט. לריבוי החיים יש להוסיף את ריבוי הזמן. ביחס לעולם בן מיליארדי שנים, גם מחזורי התרבות של שנים הם מהירים מאד ומאפשרים לחיים להשתנות ולהשתפר. את מקומה של היד המכוונת, מחליפה עוצמת הכמות - כמות הזמן, כמות החיים, מהירות ההתרבות. בתו האופי הזה מזכירה האבולוציה, ולו כמשל, את גישתו של אפלטון לפיה העולם מחודש אבל החומר שלו היה קיים תמיד. עמדה זו מוצגת במדרש רבא כך: "פילוסופי אחד שאל את רבן גמליאל... צייר גדול הוא אלוהיכם אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו ובוהו וחושך ורוח ומים ותהומות".
מעבר לכפירה בעמדה לפיה קיים משהו קדום בנוסף לקב"ה, יש לגישה זו השלכה על אופי העולם. החומר הקיים מאז ומעולם הוא בעל כוח עצום כמותית, שמתורגם אחר כך גם לכוח איכותי. מאינסוף הזמן ואינסוף הניסיונות הנקודתיים מופיעה מורכבות הולכת וגוברת. החומר לעולם עומד, והוא מעניק לכל היצורים מכוחו. כך גם תפישת האבולוציה: היא מתארת עולם עיוור ודטרמיניסטי, שבעוצמת הכמות שלו, מופיעים בתוכו חיים.
עדיין, גם לאחר הופעת המורכבות של חיים בעלי חישה, תנועה ומעל לכל בעלי מחשבה - נותר האופי החומרי מוטבע בחיים. ראשית, בסיפור הבריאה האדם נוצר מן האדמה. לעומתו, בתיאור האבולוציוני נוצרו ונכחדו אינספור דורות כדי להגיע לאדם. תיאור זה מעלה שאלה על משמעותם של החיים. מה משמעותם של כל שלבי הביניים, שחיו רק על מנת לשמש קרש קפיצה לדור הבא? ומה משמעותו של הדור האחרון אם חייו המורכבים באו על חשבונם של חיים רבים כל כך שנכחדו? יצירת חיים באופן כזה היא לכאורה א-מוסרית ואולי אנטי מוסרית.
ד. את ההשלכה השניה של האופי החומרי ניתן להציג דרך ספרו של ג'ארד דיימונד, "רובים, חיידקים ופלדה". דיימונד הוא חלק מגישה המנסה להסביר על פי עקרונות האבולוציה גם את התפתחות התרבות האנושית. הוא מתאר שהתרבות משתנה ללא "יד מכוונת", אלא כביכול מעצמה. כפראפרזה על האמירה "הצורך הוא אבי ההמצאה", הוא טוען ש"ההמצאה היא אם הצורך". כלומר: קודם כל האדם ממציא המצאות - טכנולוגיה, תרבות, דת - ואז האנושות מגלה שהיא צריכה אותם.
האבחנה הזו איננה חילוק קטנוני אלא שוני מהותי. "הצורך הוא אבי ההמצאה", מתאר התפתחות תכליתית. לאדם יש קושי, הוא מציב לעצמו מטרה לפתור אותו ומצליח. לעומתו "ההמצאה היא אם הצורך" מתארת התפתחות דטרמיניסטית. אדם ממציא המצאה נקודתית, והמצאה זו שורדת ומתפתחת ב"ברירה טבעית", רק שאת מקום הביולוגיה ממלאת כאן ההתנהגות של ההמון. היא זו שמכריעה אם "מוטציה" (המצאה אנושית) תשרוד או תשקע בתהום הנשייה.
ה. בדוגמה זו, הגישה האבולוציונית לא גורמת לכפירה בבורא, אלא מקטינה את מקומו של האדם היוצר. נכון, האדם יכול לפעול, אבל השינויים התרבותיים האמיתיים לעולם נסתרים מעיניו. ההיסטוריה איננה שרשרת של אנשים גדולים ובחירות גדולות, שניווטו את האנושות למקום בו היא היום. היא שרשרת של צעדים קטנים שנעשו מתוך עיוורון לתמונה הכוללת. גילויים עלו לגדולה או נזנחו לא על ידי אנשי חזון אלא על ידי מסות של אנשים. אין כאן אפילו העדפת "האדם הקטן" על פני "האדם הגדול" - שכן גם האדם הקטן הוא רק בורג במכונה של סטטיסטיקה אנושית.
אם כן, הגישה האבולציונית בולעת כל משמעות רוחנית - תהיה זו אמונה בבורא או אמון במשמעות של בחירת האדם. הדבר נובע מאופיה החומרי: כדי להגיע לתוצאות משמעותיות, החומר הקדום מפעיל כוחות עצומים. ממילא הוא מטביע בגליו את כל הפעולות בעלות הכוונה והתכלית. האדם יכול לפעול, אבל פעולותיו נבלעות כמו אדוות בגלי הים.
במישור הזה, תשובה כמו "הקב"ה ברא את העולם על ידי אבולוציה" איננה תשובה מספיקה. עולם שנוצר מרצף של שינויים דטרמיניסטיים שונה מהותית מעולם הנברא בבת אחת, יש מאין. אם זה מצד הא-מוסריות שלו ואם זה מצד חוסר היכולת שלו לקיים משמעות.
ו. מתוך שאלות אלו, נחזור אל דבריו המפורסמים של הרב קוק על האבולוציה. אף שלא ראה הכרח לקבל אותה, הוא נקט שבנושא אחד היא מקדמת את התפישה האנושית: בניגוד לתיאור האריסטוטלי של עולם קדמון וסטטי, האבולוציה מציעה עולם המשתנה ומתפתח ללא הרף - מהדומם אל האדם. תיאור זה מתאים יותר לתפישה התורנית.
אבל תיאור האבולוציה כהתפתחות איננו התיאוריה המדעית כשלעצמה, אלא פרשנות רוחנית שלה. האבולוציה מדברת בשפה דטרמניסטית, ואם היא נוקטת בשפה טלאולוגית, אין זה אלא בדרך ההשאלה. מנקודת מבטה של התיאוריה האבולוציונית, העולם לא "מתפתח" אלא משתנה. אין בבעלי החיים משהו נעלה על צמחים, ולא באדם על בעלי החיים. אמנם יונקים מורכבים יותר מחידקים, אבל בסופו של דבר, המורכבות שלהם איננה מעלה אלא עובדה לה יש יתרונות וגם חסרונות.
ז. מתוך דברי הרב, אולי נפנה את מבטינו לעובדה אחת: גם אם התיאוריה המדעית כשלעצמה אינה רואה בעולם שמתפתח מדומם לחי התקדמות, אי אפשר לבטל את העובדה שאנחנו כן תופשים זאת כהתקדמות. אולי מבחינה מדעית דטרמיניסטית טהורה אין האדם נעלה על הצמח. אבל התפישה האנושית כן מבחינה שיש יתרון באדם על החי. זו אולי הסיבה שאפילו המדע, כמעט בעל כורחו, נוקט בשפה תכליתית.
הבנה כזו היא מהפכה קופרניקאית: במקום לחפש במדע אישרור לתחושות האנושיות, עלינו להתייחס אליהן כמקור ידע עצמאי. המדע יודע לדבר רק על סיבה ותוצאה. התפישה האנושית היא זו שמאפשרת להבחין בתכלית והכיוון של העולם. אנחנו קולטים את האדם כמתקדם ורוחני יותר מאשר החי. תפישה זו אמיתית לא פחות מתצפיות והתיאוריות המדעיות.
ברגע שנבין זאת, הטענה שהתפתחות כזו נוצרת מאינספור צעדים דטרמיניסטיים רק מגדילה את הפלא שלנו מההתקדמות, לא מעלימה אותו. אם אפילו תהליך דטרמניסטי מוביל לעולם בעל משמעות גבוהה יותר - הרי זה פלא עצום ועדות על כוחו של בורא העולם.