הרגע בו מדינת ישראל הבינה שהיא יכולה למות

(פוסט לא חומל ומטרגר. לא שאני בטוח שעוד משמעותי לדבר על טריגר במדינה שעברה טראומה אחת גדולה, וכדלקמן)

א. בעברי הרחוק, כשגרתי ביו"ש והיה לי נשק, הסביר לי חבר למה תחת איום אני צריך לירות למרכז המסה. מחבל שבא לדקור אותך יגיע אליך בריצה תוך כדור אחד שניים. והוא כל כך מוצף באדרנלין שהוא יצליח לעשות את זה גם עם כדור ברגל. אפילו אם תגרום לו פציעה שיכולה להרוג אותו עוד שעה, הוא עלול להישאר כרגע על הרגליים.

נזכרתי בדברים האלו הרבה פעמים מאז, וגם נחקק בזכרוני סרטון מאינתיפאדת הסכינים בו טכנאי בזק יורה ארבעה פעמים במחבל שהתנפל עליו עם סכין, כי גם אחרי שלושה כדורים הוא עדיין ניסה להיעמד.

מצד שני, אדם שחוטף אפילו כדור אחד יכול 'רק' להיפצע כך שיישאר נכה לכל החיים. קל מאד להרוס לאדם את החיים, אבל קשה בהרבה להרוג אותו. החיים עצמם קשוחים בהרבה ממה שאנחנו מתארים לעצמנו, אבל קיום 'שלם' שלהם מאד שביר.

ג. מה היה קורה אם חלילה חיזבאללה היה תוקף במקביל לחמאס בשמחת תורה? נחשפתי לניתוחים כדוגמת יאיר אנסבר (גיבור ישראל בשמחת תורה) שתיאר איך פעולת מלקחיים היתה יכולה למוטט את ישראל. קטונתי לנתח צבאית, אבל בכל הדיבורים סביב הנושא, כולל הנהי והקינות מה יקרה לישראל אם תמצמץ עכשיו בעזה, אני חש איזה כשל שאפשר לקרוא לו כשל קורי העכביש.

הכשל הזה, מסוג כשלי האקסטרפולציה, מניח שאפשר לגזור מתוך ההתנהגות של ישראל בזמן שלום, את מה שיקרה בזמן מלחמה. אם היא עכשיו מתנהג כמו קורי עכביש אפשר להלום בה עד שהיא תושמד. רק שלמכה יש אפקט משוב: היד-הפתוחה-ואצבעות חוזרת להיות אגרוף. הקרקע התחוחה חוטפת את המכה, אבל דווקא בגללה הופכת קשיחה יותר.

ד. אם חלילה חיזבאללה היה תוקף, נניח שהיה מגיע עד חיפה. היינו חלילה נרצחים, היינו חוטפים טראומה לאומית (כלומר, הרבה יותר גדולה מזו שחטפנו בפועל), אבל רגע אחרי היינו מסתערים חזרה וחזק בהרבה. כל העם היה מתגייס, היו מתנהלים קרבות רחוב במקומות שלא העלינו על דעתינו. היינו משילים עכבות מהסוג שברור לנו שיש לנו כרגע, חוטפים גינויים מהאו"ם, היה נפתח מחדש חרם ערבי. ישראל אולי היתה חוזרת עשורים אחורה כלכלית. אנא עארף. כל התסריטים האלו היו עלולים לקרות, אבל אפילו הם לא היו הסוף. לשבור את ישראל הפורחת והרגועה זה קל. להרוג אותה - הרבה יותר קשה.

ה. זו לא ממש עמדה אופטימית, או על כל פנים אופטימיות מאד מפוכחת ועצובה. אבל היא כן נותנת פרופורציות: מה שהיה יכול להתמוטט הוא לא ישראל הפיזית, אלא דימוי שלנו לגבי מהי ישראל. כשאנחנו אומרים "סופה של ישראל" אנחנו מתכוונים "סופה של ישראל כפי שהכרנו אותה". כלומר זיהינו בין החיים השלמים לבין השרידות של ישראל. לא ייתכן שישראל תספוג כל כך ותשרוד. אבל האמת שאפשר לספוג ולשרוד, פשוט לשלם מחיר שהעדפנו לדמיין שאף פעם לא נצטרך לשלם.

וכאן זה מתחיל להיות רלוונטי גם למצב בו למרבה ההקלה חיזבאללה לא תקף.

ו. במשך השבועות האחרונים אני חוזר שוב ושוב לעובדה שנהרגו בקרבות עזה עשרות חיילים. כולנו כאובים, וכל פעם שעולה תמונה של חלל, עם דברים עליו או יצירות שעשה וכדומה, אני מקלל לעצמי איזה אנשים נפלאים אנחנו מאבדים בשביל להשמיד מפלצות. אבל דבר אחד הפיד שלי - ימין ושמאל גם יחד - לא עושה. אף אחד לא כותב: מה אנחנו עושים בעזה? נהרגו כבר יותר מדי חללים!

ז. והרי לפני שלושה חודשים, אפילו אם נניח את הציור הדמיוני של ממשלת אחדות שמחליטה על פעולה משותפת בעזה כי סיבות, מספר גבוה כזה של חללים היה מחולל סערה אם לא מכשיל את המבצע כולו. פחד מכמות חללים כזו היה (חלק מ)הסיבה שבגללה כניסה לעזה נחשבה no-option בציבוריות הישראלית. למה? כי בלבלנו בין השרידות של ישראל לבין הקיום השלם שלה. בישראל השלמה לא ייתכן שייהרגו כל כך הרבה חיילים, אז זה לא יעלה על הדעת. אז זו זו טעות להיכנס למבצע כזה. אם נקבל נזיפות מהמערב - זה בלתי אפשרי. צריך לעשות הכל - הכל - כדי להימנע ממשפט של קצינים בהאג, או אפילו גינוי ממועצת הביטחון.

ח. כמה חודשים לפני שמחת תורה יראל כתב בהקשר אחר, על מותו של איוואן איליץ'. איוואן ידע שכל בני האדם הם בני תמותה ולכן הבין שאריסטו, בשל היותו בן אדם, הוא בן תמותה. אבל ההיסק הזה לא היה נשמע לו הגיוני לגביו עצמו. אריסטו בן תמותה, אבל לא איוואן איליץ'. ויום אחד הוא מגלה שהוא כן. הוא בן תמותה.

לא חשוב מה היה הנמשל המקורי של יראל, אבל הנה הנקודה: בשמחת תורה הבנו שאנחנו, מדינת ישראל - אנחנו בני תמותה. וזו הבנה מצמיתה ומשנה לגמרי את צורת ההסתכלות. כל עוד אנחנו תחת האשליה שאי אפשר למות, ניקח סיכונים מטורפים על מנת לשמר תמונת עולם 'שלימה'. שהרי מה כבר עלול לקרות.

ט. ברגע שהבנו שאנחנו לא באמת חסינים, פתאום יש דברים שחייבים לעשות, ולא כל כך משנה מה המחיר. למעשה, כבר שילמנו מחיר בלתי נתפס. כבר כאבנו בלי די וכל כאב כבר לא ירגיש באותה העוצמה. ממילא יש מחירים שצריך לשלם ויש דברים שמותר לעשות. דברים שחשבנו קודם שאם נעשה אותם נתמוטט, לא נהיה אנחנו. שאם יעברו עלינו או ייעשו על ידינו לא נוכל לשרוד ולצמוח יותר לעולם.

אבל אפשר. זו לא אופטימיות כיפית ושמחה. זו הכרה במגבלות כוח הרע יחד עם קבלה מפוכחת של מחיר הכאב. אם אנשים הקימו משפחות אחרי השואה גם אנחנו נוכל לשרוד טראומות. יהיו מחירים ללא ספק, ולילות מלאי סיוטים ואנשים שאיכות חייהם לעולם לא תחזור לעצמה. אבל נוכל להמשיך לפרוח. דור שבור יכול להשתקם מספיק כדי להצמיח דור קצת פחות שבור. לחיים יש כוח ולא רק למוות.

אבל כדי לתת לחיים כוח צריך להבין שיכול להיות גרוע יותר, שאנחנו יכולים למות. גם חיים שבורים יכולים לפרוח חזרה במשך הזמן, אבל המפתח של תחיית המתים לא בידינו.

י. האם היינו יכולים להלחם באותה עצימות לפני הטבח? האם היינו משלמים יותר במטבע של יחסים בין לאומיים? האם היה נכון לשלם אותו בתסריט תיאורטי של מלחמת מנע? אלו השאלות שמטרידות אותי והן לא תיאורטיות בכלל, כשמביטים צפונה