א. יהודה גזבר כתב פעם על ההבדל בין קטשופ לטחינה, שקטשופ הוא חד משמעי, משתלט, וטחינה היא מנעד של טעמים ולכן משתלבת עם כל מאכל באופן אחר. (כתב את זה הרבה יותר טוב ומדוייק כמובן, אתם יכולים ללכת לחפש את הפוסט שהיה בזמנו סופר ויראלי).
אני רוצה לקחת את המשל של יהודה למקום קצת אחר, בנוגע למנהגי שמחת תורה ומנהגים בכלל.
ב. לפני שנתיים שמחת תורה נשברה באמצעה כשהידיעות התחילו להסתנן והחבר'ה התחילו לעלות על מדים. פרשתי די מהר, אבל לפני שהלכתי שרנו שירי חיזוק ותפילות להצלה. בשמחת תורה לפני שנה מַשְלוּ עדיין שירי החיזוק, אבל כבר היתה גם הודאה על הניסים שקרו, עם תפילה לעתיד טוב יותר (בין לבין גם רצנו למרחב מוגן). השנה היו את כל אלה במינון נמוך יותר, יחד עם תפילות לניצחון, והרבה הרבה דגש על "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה" ופסוקים דומים, בהודאה על הצלת החטופים.
ג. כל השירים האלו השתלבו בתוך קאנון השירים הרגיל של שמחת תורה בכל שנה. השונות היתה במשך של כל שיר, במינון של שירים כאלו מול כאלו, אבל התימה הכללית נותרה די קבועה.
ד. וזה, בזעיר אנפין, מה שקורה בשמחת תורה וחגים קהילתיים בכלל. יש מוקד קבוע, ואופי די דומה (שמשתנה בין קהילה לקהילה). יש עמוד שדרה יחסית קבוע של מנהגים ברורים כמו שבע הקפות בכלל, כמו "אנא השם" בתחילת כל הקפה. ומסביבו, דינמיקה שמתכווצת ונפתחת.
אגב, לא רק ברמת המנהגים והשירים, אלא גם מבחינת חברי הקהילה. משנה לשנה באים אנשים והולכים: מצטרפים או עוברים דירה, מתחתנים ויולדים ילדים. נפטרים לא עלינו. מישהו חדש תופס את תפקיד "הצעיר המתלהב שמקפיץ" ואת "המתפלל המיושב שמוביל". בקיצור, המתכון הכללי נשאר זהה. הטעם הוא ישן ומוכר, אבל התיבול משתנה בכל שנה.
ה. וזה קצת כמו - למי שמכיר - ריקודים של דוסים: מעגל מרכזי ויציב, שבדרך כלל מגובש על ידי הבוגרים. מסביבו ובתוכו מחוללים קווים שפורצים לכאן ולכאן. אנשים נכנסים ויוצאים, המעגל נפתח ונסדר מבלי לאבד את השרשרת שבו, מבלי לעזוב ידיים. בתוך מסגרת קבועה שמעניקה יציבות וחוסן, משתנים ונושמים הפרטים של כל שנה ושנה.
ו. וכמו שכתבתי כבר פעם, שמחת תורה היא לא השנה הזו או ההיא, אלא חוויה אחת שעוטפת את החיים מילדות ועד זקנה - בקהילות שונות בהן עברת ובשלבים השונים של חייך. גם אתה משתנה מעט ומתמקם במקום אחר בתוכה. שמחת תורה היא - לכל הפחות - סך כל השנים והימים, האנשים והתמהילים.
ז. השילוב הזה של המוכר עם החדש, היציבות שיודעת גם להגיב למאורעות השנה ותמורות הזמנים - מעניקים חוסן מיוחד. הוא לא רק רך וחמים כמו שאוהבים לצייר מסורתניים, אלא גם קשוח ועיקש. שרשרת הדורות אוחזת ידיים לעיתים במחול ולעיתים במאבק על נפשה, עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
