הצורך באנשים שחיים בעוצמה גבוהה

א. יש ארכיטיפ ידוע שכולנו פוגשים בו פה ושם, של המחנך שהולך יחף: מחנך את הילדים של כולם בהצלחה מדהימה ורק הילדים שלו, אפעס, פחות. הרבה פעמים תולים את הפער הזה בכך שהוא משקיע בכולם ודווקא לכן אין לו זמן לילדים שלו.

ב. אגב, הניתוח לא בהכרח מוצדק - באמת יותר קל לחנך ילדי אחרים מאשר את הילדים שלך. אבל לפעמים הטיעון כן נכון. ואתם מזהים כבר את התבנית? זו עוד דוגמה לתחנת הממסר עליה דיברתי בפוסט הקודם. אדם שרגשות רבים מנותבים לתוכו. צרכי הרבים מוטלים עליו וגורמים לו לזנוח מעגלים יותר בסיסיים.

ג. בדרך כלל נלווית לניתוח הנ"ל נימת הָאֲשָמה: לפני שאתה מחנך את ילדי כל הארץ, שים לב מה קורה אצלך בבית. כלומר אנחנו מניחים פה תנאי מוסרי: עד שלא תעשה א', לא אתי שתעשה ב'.

ד. אם נחזור להמשגה של תחנת הממסר, יש פה לענ"ד בעיה בסיסית. כשאנחנו מתכוונים ברצינות לתנאי שלנו, ואך ורק מי שמצליח קודם לעמוד בכל המטלות הראשוניות יותר, יהיה רשאי לעבור לטפל בצרכי הרבים, מה אתם חושבים שתהיה התוצאה?

נעים לנו לחשוב שפשוט כל המחנכים הדגולים ישקיעו גם במשפחה שלהם. תוצאה מתבקשת הרבה יותר תהיה שפחות מדי אנשים יעסקו בצרכי הרבים.

ה. להצליח גם להיות איש ציבור וגם לא לשלם על זה מחיר משפחתי היא משימה קשה הרבה יותר מ'להשקיע במשפחה' לבד או 'להיות איש ציבור' בלבד. העובדה שאנחנו מכירים אנשים שמצליחים גם וגם, רק אומרת שזו איננה משימה בלתי אפשרית. לא שהיא קלה כמעט באותה המידה ואלו רק המידות הרעות של אותו איש ציבור. רק נחנך אותו לחיות נכון והוא יהיה גם פוליטיקאי וגם אבא נהדר.

ו. וכשאנחנו מציבים את הרף על פי אותם אנשי מעלה שמצליחים גם וגם, אנחנו גם קצת משקרים לעצמנו. ההורים שלי גידלו אותי נפלא ועדיין היו לי כמה דמויות חינוכיות בלעדיהן החיים היו נראים אחרת לחלוטין. החברה האנושית זקוקה למחנכים, אנשי עסקים ואפילו פוליטיקאים. משמעות הצבת רף גבוה מדי (אם מבינים אותו כתנאי ולא כשאיפה עקרונית) היא שאנחנו אומרים לעצמנו "נו, מקסימום יהיו פחות", בלי להבין עד כמה החברה בנויה על זה שיהיו יותר. עד כמה באינספור דרכים אנחנו מסתמכים על אותן דמויות שבעינינו בחרו בדרך פסולה, כששמו את צרכי הציבור על חשבון מעגלים קרובים יותר.

ז. ככלב שב על קיאו אני חוזר בשנה האחרונה לאותה הסוגיה. החברה שלנו מקדשת את עצם הקיום על פני טעם החיים. בהתאם לכך, יש בנו אלרגיה מובנית לאנרגיות גבוהות. כשאנחנו רואים תחנת ממסר אנושית - זמר שמנקז אליו אמוציות, פוליטיקאי שמנקז עוצמה - אנחנו קודם כל נרתעים. קודם כל אומרים לעצמנו שהלוואי שמוקד הכוח הזה יפורק ויבוזר. הלוואי שינמיכו את הסאונד.

ח. כשברור לנו שמשהו הוא חיוני, אנחנו סלחניים לגבי הביצוע. גם אם הצלחת רק שישים וחמש אחוז זה עדיין לגיטימי, כיון שהדבר עצמו נצרך. כשמשהו קרוב למיותר בעינינו, אולי עדיף בכלל לא לגעת. אם כבר נגעת, הביצוע צריך להיות קרוב למושלם, ואם לא, חבל שהוא בכלל התחיל. הדרישה ממי שעוסקים בצרכי ציבור לא להכשל ולהסדק בגלל האנרגיות שהם ריכזו, היא בעצם דרישה למושלמות, שבאה כי העניין לא באמת חשוב.

ט. טענתי בעבר שיש קשר גורדי בין עצם הקיום לטען החיים. שאלת העשירים/מחנכים מראה שוב את הקשר הזה. בלי מוקדי כוח גם הקיום החברתי הבסיסי מתפרק. בלי אנרגיות גבוהות, למרות שהן מסוכנות ואולי בגלל שהן מסוכנות, החברה האנושית לא יכולה לעבוד.

י. עכשיו, בואו. זה לא שעשירים התנדבו מאלטרואיסטיות טהורה לשמש בתפקיד. עשירים עם הרבה כוח, מחנכים עם הרבה כריזמה, לא בדיוק צריכים עידוד להגיע לעמדת השפעה — חמה ומסוכנת. אז אפשר להתייחס להצבת הרף הבלתי אפשרי כמעין איזון, ריאקציה לכוחות שדוחפים אותם ממילא.

י"א. אבל כשאנחנו מציבים את הרף הבלתי אפשרי הזה אנחנו בעצם אומרים בשלל דרכים שמוקדי הכוח האלו הם פסולים, מין הכרח שכן יגונה והלוואי שהיה אפשר בלעדיו. מה גורמת לאדם עם כוח, הגישה החברתית שמראש מניחה שהוא פסול אם איננו מושלם? לפעמים הוא שואף לשלמות ולפעמים הוא אומר לעצמו: if you can't win, don't bother.