הוגים גדולים וקוהרנטיות

א. הטריגר לדיון על קוהרנטיות היה מקרה של קוהרנטיות-יתר שפגשתי לאחרונה. בחוברת של זאב בכלר על פילוסופיית המדע של אריסטו, הוא, בכלר, פורש את שיטתו שלו: אריסטו לא היה קוהרנטי. לפילוסופיה שלו היו סיגים. הסיג העיקרי היה ביחס למניע הראשון: אליבא דבכלר ישות זו לא מתאימה לשיטת האריסטוטלית בכללה, וקיימת רק כי אריסטו לא הצליח להשתחרר לחלוטין ממורו אפלטון. לכן, כדי להבין באמת את אריסטו צריך לדעת לאיזה חלקים להתייחס ואלו אינם רלוונטיים. רק סינון של שיטת אריסטו ילמד אותנו מהי באמת תפיסתו.

ב. עכשיו, אני מבין קטן מאד באריסטו, לכן אין לי מה להתווכח עם תוכן ההסבר של בכלר. אבל הַסְּבָרָה העקרונית הדליקה אצלי נורה אדומה. כן, ייתכן שהמניע הראשון לא קוהרנטי עם שאר דברי אריסטו. אז מה. זה לא אומר שאם נמחק את המניע הראשון נבין את אריסטו יותר טוב. להיפך.

להתרשמותי הרבה פעמים הוגים גדולים אינם קוהרנטיים. זה חלק מגדולתם. להכיר את המציאות כפי שהיא לא בהכרח ייצור קוהרנטיות. אולי כן היקף ואחדות, אבל אלו נוצרים גם, ואולי דווקא על ידי צרימות ודיסוננסים.

ייתכן שהדיון על המניע הראשון היה נראה נכון לאריסטו מהמציאות או מסברה, וגם חלקי השיטה שסותרים מניע ראשון היו נראים לו נכונים. אז הוא לא מחק שום חלק מהשיטה כדי שתהיה קוהרנטית, אלא אמר את שני הצדדים, וניסה או לא ניסה, הצליח או לא הצליח, ליישב ביניהם.

ג. ואחר המחילה, אולי דווקא לכן (בין השאר) אריסטו הוא אריסטו ואחרים כותבים עליו פרשנות.