א. הפער בין חיסול נסראללה לבין חיסול סינוואר זועק לשמיים.
הראשון חוסל בהפגנה מרהיבה של עליונות טכנולוגית ומודיעינית, כשלב אחד מתוך מהלך צבאי שלם, ואפילו במיקרו תזמון של החיסול מיד אחרי נאום נתניהו באו"ם. כמה עשרות טונות של חומר נפץ הקריסו את המפקדה הכי מרכזית של חיזבאללה, יחד עם כמה בכירים אחרים, בבונקר תת קרקעי שאפילו הידע עליו נחשב הישג.
השני חוסל בהתקלות אקראית, שהטריגר הראשוני שלה היה נוהל סילוק נפלים. סינוואר, מבודד משאר צמרת חמאס הנותרת, משאר פקודיו ואפילו משומרי ראשו, חוסל רעול פנים על ידי חפ"שים. צה"ל הגדול גילה בהפתעה שסינוואר הוא המחוסל באיחור של יום, כשגם בגילוי הזה, הנוהל הוא זה ששיחק תפקיד מרכזי, ולא כוונת מכוון.
אז האם סינוואר חוסל במקרה? אפשר לטעון שכן - ואפשר גם לטעון שלא, הוא חוסל בזכות שיטתיות. המכונה הכבדה של צה"ל עברה על רפיח הלוך ושוב, ומתישהו הגיעה להישג משמעותי. הסיכוי של חייל להיתקל באקראי בסינוואר קרוב לאפס, אבל כפי שכל סטטיסטיקאי יגיד לך, כשמגלגלים מספיק פעמים את הקובייה, הסתברות קרובה לאחד שיצא לך בסוף שש-שש.
אז סינוואר לא חוסל במקרה אלא בשיטתיות. אבל מהי? נדמה שהתיאור הכי טוב של השיטה בה חוסל היא "לערבב במקל את המים עד שמשהו צף".
ב. אחת ההשלכות הצדדיות של המלחמה היא שבשנה האחרונה, יותר מבכל העשור האחרון ביחד, עצרו לידי רכבים, חלון נפתח ומישהו שאל אותי: "סליחה, איך אני מגיע ל____?".
שיבושי הGPS מנעו מהנהגים להשתמש בווייז, ואף אחד כבר לא מחזיק ברכב אטלס כבישים או דפי זהב. נשאר להם רק לחזור אל הגישה הוותיקה של להגיע לאזור ולשאול מישהו מקומי (אני).
לפני היות הווייז או אטלס דרכים מסודר, ככה היית מנווט. או שהיית מכיר את האזור בעל פה או שהיית נאלץ לנחש. ללכת לכיוון השמש במשך יממה, ואז לנסות להבין לפי תמרות עשן, שבילים, עקבות, מקורות מים, או עוברי אורח, איפה נמצא הכפר שאתה מחפש.
ג. לא צריך ללכת כל כך רחוק, עד לימי הביניים. כשאני מחפש בבית חפץ שלא נמצא במקומו הקבוע, אני יכול בהתחלה לעבוד עם איזשהו פרוטוקול: הגיוני שהניחו אותו כאן או כאן או כאן. אבל אם כל אלה נכשלים, אני עובר לmode אחר. אני מסתובב פה ושם, מריץ את המבט על מדפים, מתכופף להציץ מתחת הספה. לפעמים להביט לארון המבולגן מזווית אחרת פתאום יגרום לי למצוא את החפץ האבוד.
גם כאן, אפשר לטעון שיש סך סופי של מקומות בבית, ואם אעבוד על פי פרוטוקול סדור, אמצא בסוף את החפץ האבוד. אבל מה אם החפץ אבד מחוץ לבית? אולי הוא בגינת המשחקים? אולי הוא בדרך, אולי מישהו הניח אותו על גדר? כאן הפרוטוקול הוא כמעט לגמרי אקראי. אני פשוט אסתובב ואנסה להביט פה ופה ושם. זה לא בדיוק פרוטוקול, אלא אבן בניין יסודית בהתמצאות בעולם, שאפשר לקרוא לה פשוט ניסוי וטעיה.
ד. בהשוואה בין שתי השיטות, זו של פרוטוקול סדור וזו של ניסוי וטעיה - הראשונה מרשימה הרבה יותר. היא מביאה להצלחות מוכחות. הפרוטוקול הסדור הוא מתקדם, טכנולוגי, מודרני, מוצלח ובעיקר נשלט. חיפוש וטעיה היא שיטה מיושנת, כמעט פרימיטיבית. היא גם כוללת בתוכה סיכונים וכשלונות רבים.
הבעיה היא (כפי שמגלים משתמשי ווייז ששיבשו להם את הGPS), שפרוטוקול סדור הוא תמיד על תנאי. כל מקום שנמצא פרוטוקול סדור, אם נרחיב את המבט נגלה שישנה מסגרת שמאפשרת אותו. סך סופי של מקומות בבית; מערכת לווינית של GPS; רשת מידע מודיעיני. בתוך המסגרת הזו , הסדר עובד יופי. אבל כשאנחנו חוזרים לשאול "זאת מניין": מאיפה הגיעה המסגרת הסדורה שמאפשרת פרוטוקול? התשובה תוביל אותנו בסוף אל אותם ניסוי וטעיה פרימיטיביים, שבזכותם יש לנו את הפרוטוקול הסדור. זה ברור לדוגמה במדע: כל ג'יפיאס וכל F35, ניצבים על גבי עמל של עשרות אם לא מאות שנים של ניסויים. אבל גם בעבודת מודיעין נמרצת, אפילו אם בקצה הדרך ישנו פרוטוקול סדור איך לקבל מידע על בונקרים סודיים — בניית הרשת של מידע ומודיעים מתחילה תמיד מלבחוש עם מקל במים: לגלול בערוצי טלגרם ולחפש רמזים, להאזין לאינספור שיחות סתמיות, לקרוא תיקים מלאי מסמכים. מתישהו משהו יצוץ, ואי אפשר לדעת איפה ולאן. אולי קצה החוט הזה יוביל לאחד ועוד אחד. אולי תוכל לארוג רשת מכל קצוות החוטים. אבל תמיד המעטפת הקודמת בזמן לפעילות הסדורה, תהיה המעטפת של ניסוי וטעייה.
ה. הסיבה להיררכיה הזו, בה המוסדר מוכל בתוך הפרימיטיבי, היא שהמציאות תמיד מתחדשת. תמיד קורה אירוע שלא היה בה קודם. מנגד, הפרוטוקולים תמיד מוגבלים. כשחרגנו מהם הגענו אל הלא מוכר עדיין, אל מקום בו הפרוטוקולים שלנו נכשלים. לשם גיבוש חדשים נצטרך להשתפשף עם הלא ידוע. לצאת מחוץ למעטפת שבנינו עד כה. אם אלו תחומים חדשים במדע, או סיטואציות חדשות - בכל שטח לא נודע אנחנו נאלצים להשתמש בכלים הלואו טק של ניסוי וטעיה.
ו. המחשבה על חיסול נסראללה, מתרכזת בדרך כלל בלב המעטפת. מבצע החיסול עצמו (מן הסתם, לא הייתי בבור) כלל מעטפת הדוקה של מידע, מטרות, דפ"אות ותזמונים. אבל ההצלחה שלו מסמאת את עינינו מלהרחיב את המבט מחוץ למרכז המוצלח. מלראות את קצוות הרשת, את המעטפת הפרימיטיבית והפשוטה-מדי של הניסוי וטעיה שאיפשרה את המבצע המהודק שבמרכזה.
ז. וכשהמבט מסתנוור, אנחנו משלמים מחיר בעיוורון. גם אם טכנית אנחנו זוכרים שצריך גם את המעטפת הפרימיטיבית, זו שמערבבת את המים עם מקל, שמסננת עוד ועוד עפרות בתקווה שיימצא גרגר זהב - בפועל נוח להישאר באור המרהיב והמתגמל של הפרוטוקול. שם יש לנו יתרון טכנולוגי על אויבנו. שם פתרונות קטנים וחכמים (וזולים), יכולים להחליף את הפעלת הכוח הרחבה, הטיפשה והיקרה כל כך - לכלכלה ועוד יותר במחיר דמים. אנחנו מתרגלים להעריך את 8200 ואת הטייסות, ולגרוע כוחות יבשה.
יותר מזה, אנחנו שוכחים את שפת הניסוי והטעיה. חושבים שהוא רק רובד פרימיטיבי, אין מה ללמוד בו (לעומת המיומנות של הפעלת כוחות מיוחדים). אין בו שום תחכום, רק רוטינה כוחנית ועיוורת. וזו כמובן שגיאה. גם אם אי אפשר ללמוד את המישור הבסיסי הזה על ידי כללים סדורים, הוא כן מיומנות לכל דבר שניתן ללמוד, ללמד וגם לשכוח ולאבד. מי שמתמקד בחלק הסדור שבמרכז המעטפת שוכח, או לעולם לא לומד, את המיומנות הכאילו אינטואיטיבית של ניסוי וטעיה.
ח. אז האם סינוואר חוסל בטעות או בכוונה? צודקים מי ששוללים את האופציה של 'בטעות', אבל לא משום שזה היה בכוונה. סינוואר חוסל במישור הראשוני בו מעשים נעשים לא בטעות וגם לא בכוונה, אלא מנסים שוב ושוב עד שפתאום קורה משהו. חז"ל קראו לזה "יגעת ומצאת" - שזה שילוב מוזר, כי מציאה באה בהיסח דעת. אז אם יגעת, לא מצאת, אלא זה פשוט קרה. ואם מצאת, כנראה לא יגעת.
אלא שהסתירה בין יגיעה למציאה נכונה רק בעולם של פרוטוקולים ותוצאות. בעולם של הניסוי וטעיה אתה יגע הרבה בעמל אפור, מאובק ולא מתגמל - וההישג הוא מציאה, שפתאום מתרחשת. לא בכוונה אבל גם לא בטעות. אתה יורה באפילה, בלי לכוון אבל עם לרצות ועוד יותר, עם להתייגע, ומתוך המציאות הלא מסודרת עדיין עולות מציאוֹת.
