א. בסוגייה בברכות על חלומות, הגמרא מקשה בין שתי מימרות: האחת שאומרת שצדיק רואה רק חלומות רעים והשניה שהוא רואה רק חלומות טובים. ומיישבת: צדיק רואה רק חלומות טובים, אבל אחרים חולמים עליו חלומות רעים.
ב. הרב מבאר בעין אי"ה, שחלום רע הוא אופן בו ההשגחה מדברת אל האדם, ומעוררת אותו לתיקון הרע שנמצא בו. הרע באדם גורם לו לתחושת פחד ואיום, המתרגמת לחלומות רעים שהם חלק מחמלת הקב"ה עליו לעזור לו להיתקן.
הצדיק לא חולם חלומות רעים. לא משום שהוא מושלם ואין בו עוון אלא משום שהוא בכל מקרה מקבל עליו את הדין - אז צער החלום לא משפיע אליו.
מי כן חולם עליו חלומות רעים - אנשים סביבו. לפי הרב הכוונה לחבריו וקרוביו. הם חשים את הפגם שבו ולכן חולמים חלומות רעים. הדחיפה לתיקון שהם מקבלים חוזרת ומשפיעה גם על הצדיק.
ג. רגע, אם הוא מקבל עליו את הדין ולא חולם חלומות רעים, למה הם כן?
אפשרות אחת היא להסביר שהוא צדיק והם לא. כאילו, הם אנשים טובים סך הכל אבל לא במדרגה שלו. אז באופן טבעי הם עושים דברים שהוא לא עושה כמו לקרוא עיתון, לשחק קלפים ולחלום חלומות רעים.
אבל כאן עלתה בי תהייה: בוא נניח שהם כן במדרגה שלו. האם זה נכון שהם יקבלו את הדין עבורו? האם זה מוסרי בכלל?
ד. קבלת הדין היא עמדה נפשית בו אני עומד מול הרע ואומר - אני מוכן לקבל אותו. מגיע לי, או זה יהיה לטובה. צדיק הוא ד', בין אם פיהו מריתי ובין אם ייסורים מזככים את הגוף.
לכאורה זהו מהלך מחשבתי: אני מאמין שהקב"ה הוא טוב, תמה על הרוע שיש בעולם ומתרץ באחד ממיני התירוצים האמיתיים. התירוץ הזה הוא כאמור תירוץ שכלי, ולכן כפי שהוא נכון ביחס לרוע שמתרחש לאדם עצמו הוא נכון עבור אחרים. כפי שאדם אומר: וודאי החלום הרע שחלמתי, עם על המרירות שלו, הוא בגללי ואמור לעשות בי שינוי לטובה - כך גם על אחרים.
ה. אבל אולי תיאור כזה מפספס פן מהותי בקבלת הייסורים.
אם קבלת הייסורים היא תהליך שכלי אובייקטיבי, לא ברור מה היא מוסיפה. העובדות הן שהקב"ה צדיק ושרע שמגיע אל האדם מגיע לו. אבל הן עובדות כאלו לפני שהסכמת איתם וגם אחרי. לפני שהסכמת לגביך ואחרי שהסכמת על אחרים. שום דבר לא משתנה.
בפתיחת "מותו של איוואן איליץ'" מתאר טולסטוי באירוניה איך ההיסק "כל בני אדם הם בני תמותה", "אריסטו הוא אדם" -> "אריסטו הוא בן תמותה" היה נשמע לאיוון הגיוני. אבל אותו היסק שמוביל ל"איוון הוא בן תמותה" לא היה נשמע לו הגיוני. ההבדל נעוץ בזה שההיסק השני משליך על איוון והראשון לא.
אותו דבר גם לגבי קבלת ייסורים. אפשר לקבל בתיאוריה את ההסברים לגבי ייסורים. כשהייסורים מגיעים לאדם עצמו ההסברים מחווירים, וזו פעולה שונה לחלוטין לקבל את העול במצב כזה.
ממילא צידוק הדין היא פעולה אישית. האירוע קורה בכל מקרה, אבל בצידוק הדין אדם מתרצה לעול, הוא מקבל על עצמו את הייסורים כדבר טוב. זו פעולה אישית שאין לה תחליף. אדם יכול לקבל את עול הייסורים שלו על עצמו. לקבל את עול הייסורים של אדם אחר היא פעולה חסרת משמעות.
ו. ואולי היא גם לא מוסרית.
יש בייסורים משהו פסיבי: הרע קורה לאדם. אולי בעקבות פעולות עבר שהוא עשה, אבל כרגע האדם סביל. עולם העובדות וההתרחשויות האובייקטיבי קורה לו.
קבלת הייסורים היא המקום בו האדם הופך מפסיבי לאקטיבי. בהקשר של ייסורים, זו הפינה בה הוא עצמו, לא עובדה נתונה אלא אישיות בוחרת. (קצת כמו שיטת ר' חיסדאי קרשקש באור ד', למי שמכיר). לקבל את הייסורים בשמו זה לא רק חסר משמעות אלא גם דחיקת רגליו מהמקום האוטונומי שלו. אני דוחק אותו ממלכת התכליות לממלכת האמצעיים. זה צעד לא מוסרי.
ז. ולכן הצדיק לא חולם חלום רע, אבל חבריו - אפילו הצדיקים - כן חולמים עליו. כי הוא מקבל את מצבו ואת הייסורים שעליו, והם לא יכולים ולא אמורים לקבל אותם.
(ח. אולי מכאן אפשר להגיע למסקנה שעבודת ד' היא לכתחילה בחבורה.
הרי כשהצדיק מקבל לגמרי את הייסורים אין לו חלומות רעים. אבל אולי יש בזה גם מההפסד - הצדיק כביכול "מפספס" חלק מהשיחה של הקב"ה איתו כי מראש אין צורך בו. המבנה החבורתי מאפשר הן קבלת הייסורים באהבה, עבור האדם עצמו, והן את קבלת המרירות שבחלומות הרעים, עבור זולתו).