א. כשרבי חיסדאי קרשקש (רח"ק) מתחיל לערער את הפיזיקה (והמטאפיזיקה) האריסטוטלית, הוא קודם כל עוסק בשאלת הרֵיקוּת. לנו, חניכי המדע המודרני, ברור שריקות קיימת. הדגם שיש לנו בראש הוא שהעולם הוא קודם כל ריק (לפחות בקדימות לוגית) - ובתוכו משייטים להם אינספור עצמים חומריים, החל מקרני אור, עובר בגזים וכלה בכוכבי לכת מוצקים. אבל מה שברור לנו, אמפירית, בכלל לא היה ברור לקדמונים. מה זה בכלל אומר "יש + ריקות"? באיזה מובן היא ישנה אם היא אין?
ב. את האינטואיציה שלהם, שלא תיתכן ריקות, נדגים דווקא על ידי קושיה של רח"ק עליהם. כדי להבין את הקושיה הזו נקדים שלא רק שהם טענו שעובדתית העולם סופי, אלא הרבה יותר מזה: באופן עקרוני לא ייתכן שיהיה חומר אינסופי (וריקות אינסופית בכלל זה).
כנגדם טוען רח"ק שלא רק שאינסופיות אפשרית, אלא שלשיטתם היא גם האופציה המסתברת יותר. דווקא אם נסכים עם שיטתכם, טוען רח"ק, שאנחנו חיים בעולם הבנוי מארץ אחת ויחידה וסביבה גלגלים כקליפות בצל, עד לגלגל העליון - מה נמצא מעבר לגלגל העליון הזה? אם יש שם מאחוריו גלגל עליון-עליון, חזרה השאלה: מה נמצא אחר כך? ואם אין שם עוד גלגל, מה יקרה אם נמשיך הלאה? ריקות, ועד לאינסוף, לא כן?
אם כן, טוען רח"ק, לא רק שעולם ריק אינסופי ייתכן, אלא הוא המסתבר יותר.
ומה הם חשבו? רח"ק לא מתנדב להסביר, לי יש ניחוש (ספקולטיבי) משלי: לדעתם, אין מעל לגלגל העליון כלום. אבל ממש כלום. לא "יש וואקום" - כי גם בוואקום יש משהו, והוא עצם החלליוּת שלו, ממנה נגזרת היכולת התיאורטית שלי להמשיך בתוכו. לא, מעבר לגלגל העליון יש ממש כלום מוחלט. לא רק חומר אין שם, גם חלל אין. כביכול, הדמות שלך הגיעה לקצה המסך של המחשב. אין שום קיר שחוסם בעדה, אבל גם אין לה לאן להתקדם, כי, ובכן, אין כלום.
ג. כנגדם טוען רח"ק שאכן, קיים כלום. העולם הוא קודם כל כלום קיים, חלליוּת, שבתוכו יש דברים, שבתורם קיימים ולא ככלום אלא כמשהו. נניח כוכב לכת, גלי רדיו או אוויר.
אם כן, המחלוקת הראשונה היא האם ניתן לומר שהאין ישנו (רח"ק) או שהאין איננו (האריסטוטלים).
ד. כשאני טוען שהאריסטוטלים סברו שהאין איננו, זו קצת פרפראזה, כן? מי שסובר באופן טוטאלי-פרמנידסי שהאין איננו, סובר גם שאין בכלל תנועה או בכוח/בפועל. והרי האריסטוטלים כן סברו שיש בכוח, בפועל ותנועה ביניהם. כלומר הם "הודו במקצת" שייתכן אין שישנו. שהרי "האבן אמורה להיות למטה" הוא מעין חֶסֶר (שהרי הוא לא בפועל) אבל חסר קיים.
ההבדל הוא, שפוטנציאל מולבש על גבי עצם קיים. הוא אין, אבל אין של יש. אבן יכולה להיות למטה ויכולה להיות למעלה. היכולת הזו היא אכן אין שישנו, אבל כזה שמולבש על גבי עצם האבן שהיא בתורה ממש ישנה.
לעומתם, רח"ק הולך יותר רחוק: לא רק שהפוטנציאל ישנו, אלא קיימת גם ריקות. וריקות היא אין כמעט גמור, בלא שום איכות. ריקות היא כביכול הקיום במובן הכי "רזה" שלו - נקי מכל גוון או אפילו נקי מעצמיות. הוא קיים, אבל רק כאין.
לסיכום - האריסטוטלים סברו שהאין איננו ולכן לא תיתכן ריקות, ורח"ק סבר שהאין ישנו ולכן היא כן תיתכן.
ה. כתמונת מראה מעניינת, אחת ההוכחות של האריסטוטלים לכך שלא תיתכן ריקות, הולכת ככה:
גוף שנע בתוך תווך (וכל גוף נע בתוך תווך) - מאט את מהירותו לפי מוצקות התווך. חץ יעוף יותר מהר בתוך האוויר, יותר לאט במים, וייבלם לחלוטין על ידי סלע. אם כן, ככל שהתווך יותר מוצק, התנועה איטית יותר. ממילא, בכיוון ההפוך, ככל שהתווך דליל יותר, התנועה מהירה יותר. מה יקרה אם קיימת ריקות וגוף ינוע בתוכה? מסיקים האריסטוטלים - במקרה כזה המהירות תהיה אינסופית, ומהירות אינסופית גם היא לא אפשרית (כי סיבות) ומכאן נגזר שגם לא תיתכן בעולם ריקות.
ו. כנגדם טוען רח"ק (וגם כאן עמדתו אינטואטיבית וטריוויאלית עבור חניכי המדע המודרני) - מה פתאום. ישנה מהירות מקסימלית (שורשית, בלשונו) של גוף. תווך נוקשה יותר ויותר יכול להאט אותה באופן פרופורציונלי, עד לכדי עצירה מוחלטת. אבל סילוק התווך לגמרי לא יאיץ אותה לאינסוף, אלא יביא אותה לכדי המהירות השורשית (או המקסימלית). בריקות, החץ יעוף הכי מהר שתנועתו מאפשרת לו - אבל המהירות הזו אינה אינסוף.
ז. אני תוהה אם אפשר לטעון שהמחלוקת הזו, השניה, קשורה לקוטב ההפוך, של השאלה האם היש יכול להיות איננו.
כי מאיפה בכלל ההווא אמינא המוזרה של האריסטוטליים שללא תווך המהירות תהיה אינסופית? הסברה שלהם שקשה לקבל קיום של ריקות היא טענה מובנת שכלית, גם אם מופרכת אמפירית. לעומת זאת, לא ברור למה שיסברו שבלי תווך המהירות תהיה אינסופית. ה'מתמטיקה' שלהם "אם תווך מעכב את המהירות, בלא תווך המהירות תהיה אינסופית" - נשמעת סתם מוזרה.
כאן שוב בא לעזרתנו ההיגיון של היש ישנו.
התנועה אצל האריסטוטלים לא היתה נייטרלית. האבן נופלת למטה כיון שהארץ היא "המקום הטבעי" שלה. אם הזזתי אותה בכוח ממקומה הטבעי, היא שואפת לחזור אליו.
באיזו מהירות היא חוזרת? מה קובע את המהירות? אם נשתמש בשפה של רח"ק נשאל - מה המהירות השורשית (כלומר היסודית) בה האבן חוזרת לקרקע?
אני חושד שמבחינת האריסטוטליים התשובה היא "האבן חוזרת מיד". ויודגש: לא רק "היא מיד *מתחילה* לחזור" אלא "היא מיד *נמצאת* חזרה במקומה". כי זה המקום הנכון שלה. כי היש ישנו, והמקום של האבן הוא הארץ, אז היא אמורה מיד לחזור למקומה.
אם כן, למה בפועל התנועה לוקחת זמן? בגלל התווך. לתווך יש say משלו. גם לו יש איכות משלו, נניח איכות אווירית או מימית, והיא זו שמשפיעה על האבן ומעכבת לה את התנועה. אלמלא היה תווך, האבן היתה חוזרת בין רגע למקומה. כלומר, אלמלא התווך, המהירות שלה היתה אינסופית.
במילים אחרות, האריסטוטליים טוענים שהיש ישנו, באופן כמעט טוטאלי. לכל חומר ועצם יש את המכלול השלם "הנכון" שלו, והוא מה שהוא, תמיד. הדבר היחיד שיכול להפריע ממשהו להיות בדיוק מה שהוא - הוא משהו אחר, שגם הוא ישנו. היש ישנו ולכן רק יש אחר שישנו יכול לעכב בעדו.
ח. כשרח"ק אומר שלתנועה יש מהירות יסודית סופית, הוא בעצם אומר שהתנועה היא פחות טוטאלית. היא יותר אירוע שקורה לגוף מאשר השלכה מהותית של תכונות העצם. ממילא, מהירות לא אמורה להיות אינסופית. יש לה גודל מקסימלי, שהתווך מעכב קצת יותר או קצת פחות.
ט. ואם כך, יוצא שרח"ק באופן עקבי תופס את העולם כפחות טוטאלי, לשני הכיוונים. האין יכול להיות קצת ישנו, והיש יכול להיות קצת איננו. כפי שהוא מוכן לקבל שישנה ריקות, כלומר קיום של אין - כך הוא מוכן לקבל שהיש קצת איננו. אין לו מקום אחד נכון, והתנועה היא לא נגזרת מהותית של עצמיותו, ולכן יש לתנועה שלו מהירות מקסימלית, לא אינסופית.
