א. לפעמים חושבים שהדיון הכי מעניין הוא אם יש או אין אלוקים/התורה אמת או לא. ושברגע שהכרעת שיש, האקשן הסתיים ומעכשיו נשאר להזיז פיקסלים ימינה ושמאלה בשאלת טעם מצוות לחמי תודה.
ב. אבל האמת הפוכה: בהרבה מובנים הדיון אם יש אלוקים הוא דיון מתיש ורזה. אולי צריך לעבור דרכו אבל עיקר הגישמאק מגיע אחר כך. אחרי שהבנו שהקב"ה קיים, כל הדיונים על טובו, השגחתו, משמעות הקשר איתו וכו' — הרבה יותר מורכבים ובעלי משמעות. השלב הכי מלא ומסקרן הוא לבנות חיים ביחד, לא להחליט עם מי תתחתן.
ג. תארו לעצמכם מדע בו אין קונצנזוס סביב התובנות הכי ראשוניות: שדות חשמליים, מגנטיים וגרביטציוניים. בעולם כזה יהיו הרבה יותר דעות של מדענים. אבל לא רק שרבות מהן תהיינה שגויות — מדע כזה יתקשה להגיע להבנה מעמיקה של העולם. למי יש את האנרגיה לנסות למצוא תיאוריית השדה מאוחד כשעוד אין קונצנזוס שיש ארבע כוחות, או בכלל שהעולם עובד בקונספט של כוחות? עיקר המאמץ המדעי יושקע בהתכתשויות סביב הנחות היסוד.
ד. מכאן נגיע לפלורליזם כאתוס מחשבתי. בנבדל מאתוס פוליטי של חופש דיבור, פלורליזם כאתוס מחשבתי אומר שהבנה מעמיקה יותר של העולם תבוא מריבוי מבטים וקולות. פתיחות גדולה מבינה להבנה עמוקה.
רק שדיון פתוח משמעו אי הסכמה רחבה, ואי הסכמה מסיטה את האנרגיות שוב ושוב אל קורסי המבוא של סמסטר א'. אפשר להמשיך לדון מי מרכזי יותר, חכמי הרגש או המחקר. אבל דיון כזה ימנע העמקה בעולמות הרגש או לחילופין מחקר.
ה. אני לא טוען שאין רווחים בדיון פלורליסטי אבל תמימות הדעים שיש סביבו בפיד שלי — חוץ מזה שהיא מעלה הרהורים נוגים לגבי כנות הפתיחות שלו — גם מתעלמת מהמחיר: ללא קונצנזוס משותף אין דרך להעמיק.
(זו אגב הסיבה שסימפזיון הוא מדיום כל כך מַלְאֵה. מה בכלל יכול לקרות בדיון שבהגדרה רק מקיף את הנושא מבחוץ).
ו. יותם שיתף מחקר לפיו פגישות מקוונות גורמות למשתתפים להיות פחות יצירתיים. הסיבה: בפגישות מקוונות המשתתפים מסתכלים הרבה אחד בשני ולא בוהים בחדר, מה שמפחית את היכולת שלהם לחשוב משוחרר ויצירתי.
החוקרים מציעים שבפגישה פנים אל פנים לא מנומס לבהות בפנים של השני ובמקוונת כן. אני רוצה להציע משהו מעט שונה, מניסיוני האישי.
במפגש פנים אל פנים שנינו נוכחים בחדר באופן בלתי ניתן לערעור. אין שום צורך לתחזק את הנוכחות הזו על ידי מבט, להיפך: לבהות בשני מעצים עוד יותר את הנוכחות הכבר-קיימת והופך אותה לover (מכאן גם חוסר הנימוס שבזה). כתוצאה, האדם חופשי לבהות אל התקרה; השני בכל מקרה עדיין שם.
במפגש מקוון, השני לא באמת נוכח בחדר. מה שיוצר את המפגש הוא המבט. קשר העין הוא הוא מעין אחיזה עוויתית בחבל, תחזוק מתמיד של הקשר הרופף. בפגישה מקוונת אתה לא חופשי לבהות בקיר כי אז המפגש יעלם.
ז. (התרבות היום דוחפת לקשר זוגי כמה שיותר וולונטרי ובחירי וכמה שפחות מחייב. יש לזה מחיר סמוי: כשהקשר לא מובן מאליו אתם צריכים לתחזק אותו כל הזמן, וממילא לפחות יד אחת תמיד תפוסה. דווקא כשאתה בטוח בגב שיש לך אפשר לנדוד ולגלות עולמות חדשים. החופש לעזוב משעבד אותנו ומונע לגלות אופקים חדשים, דווקא הברית משחררת מהמתח ומעניקה לנו שתי ידיים פנויות ליצירה).
ח. דיון תוך אסכולי, דהיינו בין שני עמיתים מאותה אסכולה, הוא כמו פגישה פנים אל פנים. יש לנו בטחון בעצם המפגש. יש לנו נקודת מוצא משותפת, עכשיו אפשר להתחיל לחקור, עכשיו הדיון יהיה פורה. עולמות לאין ספור מחכים שנחקור אותם, וכל טיעון של בן השיח כבד ומשמעותי. אני לא סגור בתוך עצמי, שהרי אני מדבר עם האחר. מנגד, אני גם לא משלם במטבע קשה של חוסר רלוונטיות, כפרוטקשן למשמרות ה"מי אמר שאתה לא לכוד בהנחות היסוד שלך".
ט. בהכללה גסה, יש כאן טריידאוף בין כמות לאיכות, ואולי יותר מזה, בין ידע לפֶשֶר. דיון פלורליסטי כל הזמן מציג בפני נקודות מבט חדשות (האמנם?) אבל ריבוי נקודות מבט לא מסייע לרדת לעומקם של הדברים, לדעת אותם במובן של חיבור. יש לי המון קופסאות מסודרות על מדפים בראש. זה חשוב וכמות בסוף מתרגמת לאיכות, אבל לפעמים כדאי לזכור שגם איכות מתורגמת לאיכות.
י. כי השאלה היא איפה נמצא העומק ואיך מגיעים אליו. אם העומק הוא דקוּת של עובדות אובייקטיביות, מגיעים אליו על ידי מבט מבחוץ וחשד אובססיבי בעצמך. אם הוא חיבור פנימי לידע, האזנה והעמקה במה שאתה בונה איתו יחסי אמון יקדמו אותך הרבה יותר.
י"א. ולכן גם בדידותו של המתמקצע. ככל שאתה מעמיק בנושא, מתמעטות הנפשות שחולקות איתך את הנחות היסוד ומעוניינות להמשיך לדון בשלב הבא. אם יש לי טייק שלם על גישת ריה"ל ליחס בין סגולה לבחירה והייתי רוצה ללבן דילמה אמיתית שיש בו — אתקשה מאד למצוא פרטנר רציני לדיון, כזה שחולק איתי הנחות יסוד על איך ניגשים לריה"ל ובכלל לחכמי הרגש, מה גישתו של ריה"ל בנושא הסגולה, הבחירה ומה ועד כמה כל הדיון הזה רלוונטי ומשמעותי לאדם ולעבודת ד'. ועוד לא התחלנו לדבר על בקיאות במקורות והבנה של ניואנסים.
במקום זה שוב ושוב כמה סיבובים — אולי נכונים אבל ראשוניים עד כדי תסכול — לגבי מהי סגולת ישראל. שנים על גבי שנים.
י"ב. אין לי פתרון לדילמה, ההר רק נהיה כבד יותר עם השנים; ככל שמיצית כבר את השאלות הראשוניות אתה הולך ומתרחק מהמיינסטרים.
מה נשאר לי לדון בבמה כמו פייסבוק? על נושאים פריפריאליים מבחינתי, אלו שאולי מסקרנים אבל פחות מעסיקים אותי לעומק.
Loading
