א. מהי קביעה גזענית? מה ההבדל בינה לבין העדפה תרבותית או ביקורת תרבות? האם לסלוד מאשכנזים היא גזענות אבל לצחוק על חנויקיות וקרירות היא ביקורת תרבות? אולי גם זו גזענות?
ב. באופן פשוט, גזענות נחשבת לא-מוסרית נקודה. אין זה משנה אם אתה נגד שחורים, יפנים, אסקימוסים או הודים. אין זה משנה אם אתה נגדם בגלל בחירות תרבותיות, אמנותיות, משלח יד או מבטא דיבור.
כלומר, לתוכן הגזענות אין בכלל השפעה על השיפוט המוסרי כלפיה. גזענות היא צעד פסול, כביכול, באופן פרוצדורלי. אין זה משנה מה טענת, כל עוד הטענה הסתמכה על קריטריון הגזע, עשית מעשה לא מוסרי. אנשים לא אומרים "נכון שגזענות זה רע, אבל ספציפית גזענות כלפי אירים היא מוצדקת"; "אני אף פעם לא קורא למישהו רוסי מסריח אבל במקרה של יבגני זה מוצדק"
ג. זו איננה קביעה טריוויאלית. בהרבה מאד מקרים מעשים לא מוסריים נשפטים (גם) לפי התוכן. רצח הוא רע אבל חיילים לא נתפסים בעינינו כרוצחים, בגלל ההקשר של מלחמה.
ד. לענ"ד אחת הסיבות לתפיסה הדי גורפת הזו, היא שגזענות, עוד לפני שהיא פסולה, נחשבת לא רלוונטית. כיוון שלא רלוונטי אם האדם נולד בהודו או איראן, ממילא שפיטה על פי קריטריון חסר משמעות, פסולה באופן גורף. אפשר להתווכח אם יש תרבות פסולה או לא פסולה, אבל זה לא משליך על מי שבמקרה נולד לאותה התרבות.
ולכן, גזענות היא צעד פסול מצד המבנה, לא התוכן. לומר "להרוג זה רע", נכון ברוב פעמים אבל לא תמיד. כי הבעייתיות היא בתוכן, ולכן הקשר יכול לשנות אותה. לעומת זאת לומר: "גזע ____ הוא רע כי____" - היא אמירה פסולה, ובכלל לא משנה מה נמלא בכל קו. מבנה המשפט פסול.
ה. מיידית צץ הצעד הבא: אם זו הסיבה לחומרה שבגזענות, הרי שהרבה מאד דברים אינם גזענות. לומר שאשכנזים הם קרירים זו גזענות, כי אז מה אם נולדתי אשכנזי, אני עדיין יכול להיות חמים וידידותי. אבל להלחם בקרירות (נניח שלא נקרא לה אשכנזית) - איננה גזענות בכלל. כי לומר שקרירות היא רעה, זו טענה שאיננה במבנה הפסול.
ו. אבל זו קצת התחכמות, לא? לטעון שמרוקאים אף פעם לא יכולים להיות תרבותיים זו גזענות, אבל לומר שפיוטים הם תרבות נמוכה איננה גזענות? נו, אז אני לא מזלזל במרוקאים, רק במרוקאיוּת וכדי לכסות את עצמי מתביעות אני נזהר לא לקרוא לה כך, אבל תוכן הטענה הוא אותו תוכן.
ז. מצד אחד, יש הרבה אמת בטענה. הרבה פעמים גזענות לאנשים מתחבאת מאחורי התנגדות לתרבות מסוימת. "אין לי בעיה עם תוניסאים, רק למה הם חייבים לדבר בצעקות".
מצד שני, אמרנו קודם שההתנגדות לגזענות היא לא תוכנית אלא צורנית, ולכן פסולה תמיד. בשלב הנוכחי עברנו מצורניות לתוכן, אבל כיון שנשארה הכותרת "גזענות" אנחנו נוטים לפסול אותה קטגורית. ואם קטגורית אסור לפסול תרבות, המשמעות היא שכל העדפה תרבותית היא פסולה.
ח. באומרי "העדפה תרבותית" אני לא מתכוון לטעם אישי. לאף אחד לא אכפת אם תאמר: באופן אישי אני לא מתחבר לפולק אמריקאי. העדפה תרבותית היינו לומר "התרבות הזו גבוהה וזו נמוכה" אולי אפילו "זו שלילית וזו חיובית". אם אנחנו אומרים שגם להעדיף תרבות אחת על אחרת היא גזענות, המשמעות היא רלטיוויזם תרבותי.
ט. האם בשם הגישה הזו נתיר אלימות על רקע כבוד המשפחה או שריפת אלמנות? וודאי שלא, זה הרי פגיעה באדם אחר!
כלומר, בעצם חזרנו לסעיף ד': הסיבה שהעדפה תרבותית פסולה ונשפטת כגזענות היא משום שההבדל בין תרבויות לא רלוונטי. כפי שלא רלוונטי לאיזה עם/תרבות האדם נולד, לא רלוונטי איזו תרבות הוא אימץ, כיוון שכל עוד הוא לא פוגע באחר (היינו כל עוד הוא מוסרי לפי סולם הערכים המאד מצומצם של המערב) זה לא משנה כלום.
י. יש שתי נפקא מינות לגישה הזו.
הראשונה היא אובדן של המידה הטובה (בניגוד למוסר של בין אדם לחברו). מערכת מוסרית ואפילו אסתטית מעניקה ערך פנימי לחברה. איזושהי אבירות, התעלות מעל חיי היום יום. וויתור עליהם או הפיכתם לעניין של טעם אישי לא רלוונטי לציבוריות גורמים להשטחת החברה.
י"א. השניה קשורה לעומק השינוי וממילא עומק ההתנגדות. כשאומרים לאדם שאסור לו לחשוב רע על אדם רק כי נולד איפשהו - הרווח מרובה והמחיר מועט. אבל כמו גישות אחרות, ככל שמחמירים בה, נתקלים בקיני התנגדות חזקים יותר.
הדרישה מאדם להתייחס בשוויון נפש לכל התרבויות כולן עולה במחיר כבד הרבה יותר, והרווח מועט. האדם מייקר את המשמעות של התרבות שלו, ונלחם עליה יותר בשצף מאשר הבקשה הקודמת, הצנועה יחסית, להכיר בזה שאדם לא משועבד לנקודת המוצא שלו. לקבל את זה שיחיד יכול להשתנות? קשה אבל נתרגל. לומר שאין סולם היררכי תרבותי? שכח מזה.
וכמו שקורה במלחמות רבות, ככל שמעלים את סכום ההימור, הצלחת עלולה יותר להתהפך עליך, והבאקלאש עלול להחריב מה שכבר נבנה.
י"ב. אז מה האלטרנטיבה? תוכנית. כלומר כזו שאומרת: אני לא מוכנה לוותר על קנה מידה מוסרי ואיכותי; אשתדל ככל יכולתי לתת מקום והערכה לתרבויות משיקות, חופפות חלקית וזרות, אבל על בסיס קנה מידה תוכני, וגזענות במסווה של ביקורת תרבות? זו עדיין סכנה שנצטרך להתמודד איתה, אבל לא נלחמים באויב עם הפצצת שטיח.