א. לפעמים אדם עושה משהו כנגד סט הערכים המוצהר שלו. משהו שמתנגש עם המכלול התפיסתי שלו. לא תאונת דרכים חזיתית, נניח פציפיסט שהופך לרוצח סדרתי. סתם משהו שמתנגש בזוית קהה, או בולט החוצה יותר מדי מתוך קווי המתאר ההגיוניים של תפיסת העולם.
לדוגמה, אדם שנגד תרבות הצריכה, ובאמת מתנזר מכל קניה מיותרת, אבל המחשב שלו הוא מפלצת גיימינג; אינטלקטואל סנוב שצורך רק רומנים רוסיים עבי כרס אבל זוכר בעל פה את אליסטר מקליין; אדם שדוגל בחירות אבל מדברר את היופי שבהכרח.
ב. במקרים רבים, מדובר ביישום חלקי של אמת שאדם מאמין בה. בעולם המחשבה קל לדגול במאה אחוז. בעולם המעשי קשה יותר. נניח, אני באמת מאמין באורח חיים בריא ועדיין צורך יותר מדי מתוקים. אין לזה הרבה משמעות מעבר להבנה שקשה להשתנות. וזה בסדר, אנחנו בדרך.
ג. אבל במקרים נדירים יותר, אי העקביות היא משהו שונה.
לעתים אני חווה את עצמי אחרת ממה שהייתי מצפה. אני שונה ממה שהייתי רוצה להיות — והשוני לא הולך לשום מקום. כמו הכתם על הקיר או המדבקה בסוליה, ניסיתי להסיר מכאן ומשם ובסוף הסיבוב אני מוצא את ההרגל מגיח שוב.
ד. לדוגמה, אני מאמין שעולם פנימי חשוב יותר מעולם חיצוני. שדיונים אמיתיים מצריכים אינטימיות וממילא להיעשות במעגלים קטנים. שדיון ציבורי הוא אולי חשוב, אבל לגמרי אוברייטד. הדברים החשובים משתנים מבפנים.
יותר מזה, החוץ שוחק את הפנים, הציבורי את האינטימי, הבנאלי את העמוק.
ה. ובכל זאת, שוב ושוב ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בהייד פארק של הרשתות החברתיות. איך שלא נסובב ונעשה דיאקטיבייט, תמיד בסוף הסיבוב אתה שוב חוזר לשם.
ו. בעיני מקרים כאלו מלמדים דבר חשוב. המעשה לא עקבי ומוסבר מתוך תמונת העולם הפנימית שלך. אבל גם קוהרנטיות היא, בסוף, אוברייטד. כשהכתם נשאר על הקיר למרות כל הניסיונות להפטר ממנו, הוא מלמד אותך משהו על עצמך שחורג מהתפיסה העצמית. החריגה מבטאת אמת אחרת, לא מערכתית אבל עדיין אמת.
שכן גם אני וגם העולם מורכבים יותר מאשר התורות שלי עליהם. יש כוחות, צרכים ואמיתות שלא מקבלים מענה. נכון וחשוב להיות בעל שיטה, אבל שיטה תמיד תפספס משהו. וכאן מגיעה לעזרתנו חוסר העקביות. מה שמפוספס בשיטה, מושלם בעזרת השגיאה.
ז. נכון, יש הבדל בין תאווה לעוגות לבין הרצון לכתוב. לכן קל יותר ליחס שטחיות לראשון ומשמעות לשני. לא כל דיאטה שנכשלה מכילה מורכבות. ובכל זאת, בזהירות מתבקשת, יש מקרים כאלו, שחוסר קוהרנטיות מופיעה לא כי אתה חלש, אלא כי העקביות שלך לא מקיפה הכל.
ח. מהרגע שהבנתי והפנמתי שחוסר העקביות הוא עמוק, נשאלת השאלה: האם אפשר לחבר בין השיטה שלי לבין השגיאה הלא עקבית? הרי אנחנו תלמידי הרב קוק שתבע לאחד בין הנטיות השונות לכדי שיטה כוללת יותר, לא?
ט. אז קודם כל, למה לא. אם החריגה שלי לימדה אותי משהו חדש על עצמי, אפשר לנוע הלאה אל תפיסה יותר מורכבת ומדויקת שכוללת את ההבנה החדשה.
אבל יש כאן תנאי: עדיפה שאלה טובה מתשובה מעפנה. לפעמים הניסיון ליצור שיטה מורכבת יותר מכניס את אחד הקטבים למיטת סדום, דוחס אותו למגירה הלא נכונה.
במקרה כזה לא חייבים לרוץ לתרץ, עדיף להשאר בקושייה.
יש לי שיטה עקבית עם הנמקה טובה; יש לי חריגה ממנה, שלא הולכת לשום מקום; אני לא יודע איך לתרץ אותן באופן מוצלח; במקרה כזה עדיף להשאיר אותן ככה, בלי תירוץ. זה לא עקבי? נו, ישנן צרות גדולות יותר. לא בשל כך אגזור את החיים בצורה פראית והרסנית. לא נהיה כמו הענקים של רולינג שהורגים מישהו רק כדי שהעולם יהיה פחות מסובך.
י. אבל אולי יש מקרים בהם לא נכון ואף אסור לחפש שיטה מקיפה יותר. אולי יש כוחות או תביעות פנימיות שלהכניס אותן לשיטה יכול להרוס.
ראשית, הקיבוע של החריג עלול להרוס את השיטה, והיא חשובה כשיטה. חשוב להחריג את החריגה. לנרמל אותה עלול לפרוץ גדרות שהרסני לפרוץ. השימור שלה כחריגה מאפשר לתביעה של החריגה להתמלא, בלי לקבע את הפריצה.
הדבר דומה למוסד של ליצן החצר בחצר מונרכית. הליצן נועד להיות זה שמותר לו להגיד בפנים של המלך מה שאנשים חושבים בסתר. זאת מתוך הבנה שיש בכבוד שרוחשים למלך צד בעייתי. אבל לנרמל את הביקורת בפרצוף, ישבור את מוראה של מלכות. ליצן החצר חשוב דווקא כחריגה. אם יהפוך להיות חלק מהשיטה, הרבה דברים טובים ייחרבו.
י"א. שנית, הקיבוע של החריג עלול להרוס את החריגה עצמה. לעתים חלק מהעוצמה שלה הוא דווקא בחריגות ובפריצה שלה. הניסיון לנרמל אותה would tame the the beast. אי אפשר וגם אם תצליח אתה גם לא רוצה.
לדוגמה, אדם שנגד תרבות הצריכה, ובאמת מתנזר מכל קניה מיותרת, אבל המחשב שלו הוא מפלצת גיימינג; אינטלקטואל סנוב שצורך רק רומנים רוסיים עבי כרס אבל זוכר בעל פה את אליסטר מקליין; אדם שדוגל בחירות אבל מדברר את היופי שבהכרח.
ב. במקרים רבים, מדובר ביישום חלקי של אמת שאדם מאמין בה. בעולם המחשבה קל לדגול במאה אחוז. בעולם המעשי קשה יותר. נניח, אני באמת מאמין באורח חיים בריא ועדיין צורך יותר מדי מתוקים. אין לזה הרבה משמעות מעבר להבנה שקשה להשתנות. וזה בסדר, אנחנו בדרך.
ג. אבל במקרים נדירים יותר, אי העקביות היא משהו שונה.
לעתים אני חווה את עצמי אחרת ממה שהייתי מצפה. אני שונה ממה שהייתי רוצה להיות — והשוני לא הולך לשום מקום. כמו הכתם על הקיר או המדבקה בסוליה, ניסיתי להסיר מכאן ומשם ובסוף הסיבוב אני מוצא את ההרגל מגיח שוב.
ד. לדוגמה, אני מאמין שעולם פנימי חשוב יותר מעולם חיצוני. שדיונים אמיתיים מצריכים אינטימיות וממילא להיעשות במעגלים קטנים. שדיון ציבורי הוא אולי חשוב, אבל לגמרי אוברייטד. הדברים החשובים משתנים מבפנים.
יותר מזה, החוץ שוחק את הפנים, הציבורי את האינטימי, הבנאלי את העמוק.
ה. ובכל זאת, שוב ושוב ושוב אני מוצא את עצמי משוטט בהייד פארק של הרשתות החברתיות. איך שלא נסובב ונעשה דיאקטיבייט, תמיד בסוף הסיבוב אתה שוב חוזר לשם.
ו. בעיני מקרים כאלו מלמדים דבר חשוב. המעשה לא עקבי ומוסבר מתוך תמונת העולם הפנימית שלך. אבל גם קוהרנטיות היא, בסוף, אוברייטד. כשהכתם נשאר על הקיר למרות כל הניסיונות להפטר ממנו, הוא מלמד אותך משהו על עצמך שחורג מהתפיסה העצמית. החריגה מבטאת אמת אחרת, לא מערכתית אבל עדיין אמת.
שכן גם אני וגם העולם מורכבים יותר מאשר התורות שלי עליהם. יש כוחות, צרכים ואמיתות שלא מקבלים מענה. נכון וחשוב להיות בעל שיטה, אבל שיטה תמיד תפספס משהו. וכאן מגיעה לעזרתנו חוסר העקביות. מה שמפוספס בשיטה, מושלם בעזרת השגיאה.
ז. נכון, יש הבדל בין תאווה לעוגות לבין הרצון לכתוב. לכן קל יותר ליחס שטחיות לראשון ומשמעות לשני. לא כל דיאטה שנכשלה מכילה מורכבות. ובכל זאת, בזהירות מתבקשת, יש מקרים כאלו, שחוסר קוהרנטיות מופיעה לא כי אתה חלש, אלא כי העקביות שלך לא מקיפה הכל.
ח. מהרגע שהבנתי והפנמתי שחוסר העקביות הוא עמוק, נשאלת השאלה: האם אפשר לחבר בין השיטה שלי לבין השגיאה הלא עקבית? הרי אנחנו תלמידי הרב קוק שתבע לאחד בין הנטיות השונות לכדי שיטה כוללת יותר, לא?
ט. אז קודם כל, למה לא. אם החריגה שלי לימדה אותי משהו חדש על עצמי, אפשר לנוע הלאה אל תפיסה יותר מורכבת ומדויקת שכוללת את ההבנה החדשה.
אבל יש כאן תנאי: עדיפה שאלה טובה מתשובה מעפנה. לפעמים הניסיון ליצור שיטה מורכבת יותר מכניס את אחד הקטבים למיטת סדום, דוחס אותו למגירה הלא נכונה.
במקרה כזה לא חייבים לרוץ לתרץ, עדיף להשאר בקושייה.
יש לי שיטה עקבית עם הנמקה טובה; יש לי חריגה ממנה, שלא הולכת לשום מקום; אני לא יודע איך לתרץ אותן באופן מוצלח; במקרה כזה עדיף להשאיר אותן ככה, בלי תירוץ. זה לא עקבי? נו, ישנן צרות גדולות יותר. לא בשל כך אגזור את החיים בצורה פראית והרסנית. לא נהיה כמו הענקים של רולינג שהורגים מישהו רק כדי שהעולם יהיה פחות מסובך.
י. אבל אולי יש מקרים בהם לא נכון ואף אסור לחפש שיטה מקיפה יותר. אולי יש כוחות או תביעות פנימיות שלהכניס אותן לשיטה יכול להרוס.
ראשית, הקיבוע של החריג עלול להרוס את השיטה, והיא חשובה כשיטה. חשוב להחריג את החריגה. לנרמל אותה עלול לפרוץ גדרות שהרסני לפרוץ. השימור שלה כחריגה מאפשר לתביעה של החריגה להתמלא, בלי לקבע את הפריצה.
הדבר דומה למוסד של ליצן החצר בחצר מונרכית. הליצן נועד להיות זה שמותר לו להגיד בפנים של המלך מה שאנשים חושבים בסתר. זאת מתוך הבנה שיש בכבוד שרוחשים למלך צד בעייתי. אבל לנרמל את הביקורת בפרצוף, ישבור את מוראה של מלכות. ליצן החצר חשוב דווקא כחריגה. אם יהפוך להיות חלק מהשיטה, הרבה דברים טובים ייחרבו.
י"א. שנית, הקיבוע של החריג עלול להרוס את החריגה עצמה. לעתים חלק מהעוצמה שלה הוא דווקא בחריגות ובפריצה שלה. הניסיון לנרמל אותה would tame the the beast. אי אפשר וגם אם תצליח אתה גם לא רוצה.
