א. סליחות הן טעם נרכש; צריך להתמחות בהן. אני לא מתכוון רק להבנת המלים, אף על פי שהיא וודאי חשובה ושלב בדרך. הכוונה להרבה יותר: צריך להרגיש בני בית בפסוקים ובמקורות בהם הסליחות מכיירות. לא די לזהות את הארמז התורן, צריך שהוא יהדהד בך ענבלים. שתרגיש אותו מבפנים. כמו - סליחה על ההשוואה - מעריצי הארי פוטר כשאומרים להם "always".
היכרות כזו לא נרכשת רק בקריאת פירוש על הסליחות (שוב, גם זה חשוב). היא נרכשת בזה שעולמן של הסליחות יהיה העולם שלך. צריך לשקוע בתוך עולמות של תנ"ך ומדרשים (ופיוטים קודמים). צריך שהעולמות הללו יהיו יקרים לך. זו אינה מטרה שמושגת בין לילה. בקצרה, צריך להתמחות.
ב. סליחות צריך לגלגל על הלשון. לא די לקרוא בעיניים או בפה חופז. צריך לתת למשקל להתנגן על השפתיים. קחו לדוגמה סליחה שנאמרת בערב ראש השנה:
"חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לוֹ חַיֵּיהוּ מִיּוֹמַיִם/גָדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ כִּיפַת פַּעֲמַיִם/הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם/בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם/חַיִּים"
עיזבו רגע את משמעות המלים הקשות, שימו בצד את הארמזים. פשוט תקראו את זה פעם פעמיים ותגלגלו את המלים על הלשון. תרגישו את ה"מים" שחוזרים בסוף כל שורה ותדגישו אותם, תופתעו ותתפלאו כשבסוף מגיעים בפעם רביעית אל ה"מים" - ואז הלשון מתפרצת מעבר למסגרת של השורות הקודמות ומתיזה את המילה הסוגרת: "חיים". ככה הרגש הולך ושוקע בתוך המלים. ככה אומרים את הסליחות.
ג. סליחות צריכות להתיישן. צריך להתרגל אליהן עוד ועוד. אינה דומה הפעם הראשונה בה אתה אומר את הסליחה לפעם העשרים. ולא פחות חשוב, אינה דומה סליחה שנאמרה על ידי דור אחד לזו שנאמרה על ידי עשרות דורות. החיכוך המתמיד מעגל את כל הפינות הדוקרות שאולי היו לסליחה ועושה מלב האבן לב בשר. לכן המחזור המוכשר ביותר לנקוב את הלב הוא זה המצהיב ומוכתם דמעות, לא המבריק שיצא כרגע מבית הדפוס.
ד. כי סליחות הן לא המלים אלא כוונת הלב. שבריר השניה בו אתה נסדק ושוב מתאחה. את היהלום הזעיר הזה מוצאים רק כשחוצבים - דרך כל מה שמוצק וברור - אל עבר הבלתי נתפס ומוגדר.