יש תיקונים שצריכים לעשות בעקבות השנה האחרונה. לא רק בגזרת המעשים אלא גם בגזרה שאני מרגיש בה בבית, כלומר גזרת המחשבות. אז הנה אחד מהם - להחזיר את כבודם האבוד של מושגים מבוזים על ידי האליטות של המערב (או לפחות האליטה החושבת של ישראל). בראש ובראשונה - לדרוש בכבודו של מושג הכבוד.
א. לעמוד על הכבוד שלך, נתפסת מידה רעה, ילדותית ופרימיטיבית. כבוד לא אמור להיות פקטור עבור אדם בוגר שעובד בצורה מושכלת. טיעונים כמו "במזרח התיכון כבוד הוא חשוב!" נענים ב"הימנים עוברים פלסטיניזציה", או "כן, ותראו באיזה מקום נהדר נמצא המזרח התיכון, מקנאים?". כל כך ברור ופשוט לאנשים משכילים שכבוד לא מעניין, ואם הוא פקטור, אז רק כתחשיב מאד רחוק ואינסטרומנטלי.
ב. מקבילה לכבוד אפשר לראות בעולם החי. מינים רבים של איילים מסתפקים בהשוואת גודל קרניים במקום ממש לנגוח האחד בשני. כשהפרש הכוחות ברור, שני הצדדים מרוויחים מהמרת הקרב הממשי בהשוואת סמלים, וחוסכים מעצמם את הסכנה ובזבוז הכוחות שבקרב ממשי.
ובמעבר חד מקרניים לבגדים, או ליתר דיוק למדי משטרה. יש בהם משהו ייצוגי ורשמי. השוטר הוא מייצג של החוק. והחוק מהו? בסוף בסוף, כשכלו כל הקיצים, החוק מתממש כאלות, אזיקים וסורגים. ככוח. אבל אין צורך להגיע לפינה הזו ובדרך כלל לא מגיעים אליה. לעיתים די בתזכורת שיש כוח בסוף הדרך, כדי לעצור באיבחה את הפרת החוק.
במילים אחרות, הכבוד לשוטר, שמתבטא בין השאר במדים, הוא סובלימציה של הכוח, על מנת להימנע מהפעלת הכוח עצמו.
ג. אם כן, ברמה הבסיסית, כבוד הוא ביטוי מתמשך של עוצמה, אולי אפשר לקרוא לו זכרון, או הקרנה, או המרה של הכוח, אל מימד התודעה. העובדה שיש לי עוצמה מקרינה אל המימד התודעתי של החברה מסביבי. היא חוסכת מכל הצדדים את הצורך להפעיל את העוצמה בפועל ממש.
כשאומרים 'עוצמה' אנחנו מיד רצים לחשוב על כוח פיזי או כלי נשק. אבל עוצמה יכולה לבטא מגוון של איכויות: כלכלית, מעמדית, אינטלקטואלית, רוחנית או מוסרית. יש הבדלים גדולים בין סוגי עוצמה שונים, ואני מקווה לחזור אליהם בהמשך, אבל בשלב הזה בדיון נניח אותם בצד.
ד. כבוד נבנה על ידי הפגנת עוצמה. כשניגשתי ללוח ופתרתי משוואה שאף סטודנט אחר בכלל לא הבין - הפגנתי עוצמה מחשבתית. מכאן ואילך אני לא צריך לפתור כל תרגיל כדי שהעוצמה תישאר נוכחת.
ברור אם כן שכבוד מצריך עוצמה, אבל הוא מצריך תכונה נוספת - אומץ. שכן המחיר לבניית הכבוד היא הסתכנות. אם עליתי לבמה להופיע, הקהל עלול לזרוק עגבניות. אם פניתי לאדם חזק בחיוך רחב ויד מושטת והוא ייבש אותי - האנשים מסביבי הבינו יפה מאד כמה אני שווה פוליטית. המחיר כפול במקרים בהם גם כאשר העוצמה בצד שלי אני עדיין עלול להיפגע. האייל בעל הקרניים הגדולות יותר יכול להיפצע אפילו אם הוא חזק יותר, ואפילו אם ינצח בסוף.
ה. כיון שהעולם דינמי, כבוד מצריך תחזוק. זכר האלפא של להקת זאבים לא חייב להשתמש בכוחו בכל אירוע, אבל מדי פעם יגיעו זכרים צעירים שיחשבו שהגיע הזמן לנער את המערכת. כשהם יקראו תגר על המנהיג, הוא אולי יכול להתחמק (אין לי מושג). אבל בכל פעם שעולה מבחן ובעל הכבוד מתחמק ממנו, עולה החשד שכוחו כבר איננו כפעם. כבוד יכול להיצבר וגם להתבזבז.
ו. ברגע שיש לנו שני רבדים (עוצמה וכבוד) - יש איזה מרווח משחק ביניהם. אפשר לשחק אותה מכובד בלי עוצמה שתְּגַבֶּה את הכבוד. אם תסתובב עם חזה מנופח או תדבר בביטחון עצמי חסר גיבוי - פעולות כאלו יכולות להשפיע חלק מהזמן על חלק מהאנשים. קיימים גם מצבים הפוכים: אפשר להיות חכם אבל חסר בטחון, ואז יעריכו את חכמתך פחות ממה שמגיע לך. הכבוד שלי יכול להיות נמוך או גבוה יותר ממה שבאמת 'מגיע' לי, וזה עדיין איכשהו יעבוד. במקרים רבים - בוודאי כשלכבוד שלי אין גיבוי אמיתי והוא מבוסס על תעוזה והעמדת פנים - הפער הזה יקרוס מתישהו. אבל לא בהכרח.
יש אנשים שרואים את חוסר ההלימה שעלול להיות בין הרבדים וקופצים למסקנה שבעצם רק עוצמה חשובה, והכבוד הוא חסר משמעות. אם אפשר לזייף כבוד, הרי שכבוד הוא כלום. בעיני זו טעות: כבוד הוא חשוב כמווסת את העוצמה. שוטרים חשאיים מתאימים למבצעים מסוימים, אבל בדרך כלל לשוטר כדאי שיהיו מדים. כי האלטרנטיבה היא שישר הולכים מכות. העובדה שיש ביניהם פער אומרת שבין הכוח להקרנה שלו יכולים להיות עיוותים, כמעט כפי שלפעמים מילים מתבלגנות לנו כשאנחנו מנסים לדברר מחשבות. אבל עיוות הוא סכנה שעלולה לקרות, וככזו לא אינהרנטית למושג הכבוד.
ומכאן, לשאלת הילדותיות שבכבוד
ז. לטענה ש"כבוד הוא עניין ילדותי" אפשר לתת שני הסברים.
הראשון, שהיא מתייחסת בעיקר לכבוד שמקרינה העוצמה של הכוח הפיזי או הצבאי. כבוד של חכמה - לא ילדותי. כבוד שמעניקים לבריון - ילדותי. מה מייחד כוח פיזי על פני שאר הטובין שמייצרים כבוד? פשוט: שהוא לא לגיטימי.
לא במקרה הדוגמאות שהבאתי בפוסט הקודם לגבי מוניטין של כוח פיזי מדברות על עולם החי, או, כשמדובר בבני אדם, על מי שבידו המונופול של הכוח: לסתם אדם מהשורה, שאינו חיה ולא שוטר, נושא הכבוד לא כל כך רלוונטי. במדינה מתוקנת אזרח לא צריך להפעיל כוח וממילא גם לא צריך מוניטין שלו. יותר מזה - בכל הנוגע להרבה סכסוכים, הוא אפילו לא צריך מוניטין שאינו של כוח (לכאורה), שכן בעקרון כולם שווים בפני החוק.
אדם שמחונך במסגרת כזו, נוטה להתייחס לכבוד-מבוסס-כוח כפסול או פלילי. יחס הגיוני בתוך המסגרת המדינתית, הבעיה מתחילה כשהיחס הזה מחלחל הלאה: אדם כזה עלול להתייחס לכוח ולמוניטין לגביו כפסולים גם במערכת בה אין מונופול על הכוח, בחירות פתוחות ומערכת חוק שוויונית. הוא משעתק את היחס שלו לכבוד מהמערכת הדמוקרטית אל המערכת הבינלאומית. השעתוק הזה לא קורה בגלל תקלה טכנית, כן? הוא משקף תו אופי עמוק של אדם בחברה דמוקרטית. כשאדם חי בתוך מערכת חוקית סבירה, הוא מתחנך לחשוב שפתרון סכסוכים בצורה שאינה אלימה תמיד עדיף, מתוך הבנה שסכסוך אלים הוא lose lose situation. ממילא אסדרת הסכסוכים נתפסת כדרך הנכונה תמיד, ומי שלא אוחז בה הוא ילדותי.
אבל שעתוק כזה ליחסים בינלאומיים הוא שגוי. בהעדר לוויתן שיאסדר את המערכת העולמית, הכוח של מדינה הוא קריטי, והמוניטין לגבי הפעלת כוח יכול לווסת סכסוכים אלימים יותר. ילדותי לנקוט באלימות כשיש דרך אחרת. בוגר עוד יותר הוא להבין שלעתים אין דרך כזו.
עכשיו, גם אדם כזה יבין שלפעמים מלחמה היא כורח, ושלעיתים האלימות היא הכרח אשר לא יגונה. אבל הפעלת אלימות היא קונספט יותר ברור מאשר מוניטין של אלימות. ממילא הוא יקבל, גם אם בהסתייגות, את הצורך באלימות, אבל ידחה על הסף את ההקרנה שלה. באופן כמעט אבסורדי, אלימות מחושבת תקבל מקום לגיטימי אצלו, אבל כבוד ייתפס כעניין מטופש וילדותי.
ח. ההסבר השני יותר מורכב. אולי הטענה שכבוד הוא ילדותי לא מתייחסת בכלל לשאלה האם מדובר בכבוד של כוח פיזי או לא, והפרמטר שלה שונה לחלוטין. לפי ההסבר השני, פשוט ומובן שכבוד הוא שפה נצרכת, ולא רק אלימות. הטענה שלו ש"כבוד הוא ילדותי" לא מתייחסת לכל פעולת הקרנה של כוח. הוא מתכוון שלפעמים הקרנת הכוח היא לא שקולה, ובמקרה כזה היא ילדותית.
כי כאמור, כדי לתחזק את הכבוד צריך להפעיל רמה מסוימת של כוח. לא חייבים להכות, לפעמים די לאיים - אבל כל איום הוא לקיחת סיכון שהצד השני לא יתקפל ואז או שתפעיל את הכוח (ותעמיק את הסיכון ותבזבז משאבים), או שתפסיד מוניטין בגלל איום לא ממומש. ממילא, תיחזוק הכבוד מצריך שיקול דעת. מתי נכון ומתי אסור. אלו שאלות כבדות משקל ונשאלת השאלה - *איזה חלק* באדם אמור להחליט על הפעלת כוח?
האתוס השכלתני-בוגר-מתורבת מניח ששיקול הדעת אמור להיות של האינטלקט. תפעיל כוח בצורה שכלתנית, לא בצורה עיוורת. ההיגיון של הטענה הזו הוא ברור: (נדמה ש)המחשבה מאפשרת לנו להפעיל כוח בצורה יותר מדודה ומועילה. למנן את הכוח הנדרש ולא לגלוש לסיטואציות מסוכנות מדי. לעומת זאת, אם ניתן לחלקים לא רציונליים להחליט, הם עלולים להכניס אותנו למאבקים בהם נפסיד.
כאן נעצור רגע ונשים לב שאף שכבוד הוא הקרנה של עוצמה. אף שלכאורה הוא רק נגזרת של הכוח - עדיין ברגע שיש שכבה מובחנת של הקרנה, היא מקבלת חיים משלה. כפי שדיבור הוא לא רק נגזרת של המחשבה, כבוד הופך להיות עולם בפני עצמו עם נפח וממשות. רגש כבוד הוא כבר כוח עצמאי-למחצה, ולא רק יד ארוכה של העוצמה. כשפוגעים בכבוד שלי אני מגיב אימפולסיבית, לא מחשב בדייקנות מה מצב הכוח שלי ושל היריב וכו'. ברגע שהכבוד שלי כבר הופך להיות מימד עצמאי, שאף מנהל אותי, אני עלול להפסיד. מי שמגיב על פגיעה בכבודו מתוך כאב הפגיעה יפספס. מי שמכוון את המכה בשום שכל, יפגע. מי שנותן לכבוד שלו להוביל אותו הוא ילדותי. מי שמדייק באיומיו - בוגר.
לכן, סבורים האנשים האלו, אם לא האינטלקט שלי שינהל את כלכלת הכבוד, מי שיתפוס את מקומו הוא רגש הכבוד שיעשה שטויות מסוכנות. לפי זה, בעצם אותם אנשים לא נגד עצם הקונספט של כבוד, הם רק מציעים לא לתת לו לנהל את העניינים.
כך לכאורה, אבל בפועל נדמה לי שלא במקרה הטענה היא ש"כבוד הוא מטופש" במקום "יש התעקשות על הכבוד שהיא מטופשת". הסיבה היא שבעיניהם חישוב שכלתני של כוח ומוניטין הוא לא "כבוד", אלא פשוט הבנה מסתברת של מערכות יחסים. כלומר, הם גם מבינים שכוח אמור להיות גם מוקרן. שלא די להכות, צריך גם לאיים. אבל כל זה הוא לא 'כבוד'. בעיניהם כבוד הוא היותרת. הפער בין אופן התגובה של אדם מחושב ושכלתן, לבין איך תגובה מתלהמת של אדם שנותן לרגש הכבוד להוביל אותו. בעיניהם כבוד הוא מגונה כיון שהוא הרגש, שצומח כמו קיסוס על גבי אותם שיקולים הגיוניים ורק עלול להפריע להם לתפקד.
ט. האם יש אמת בטענה שלפעול מהבטן עלול להכשיל אותך? וודאי. אבל יש גם צד שני. אני בכלל לא בטוח שלפעול רק על פי שיקולים הגיוניים יביא תמיד לתוצאה הרצויה.
סיבה ראשונה: לתיחזוק הכבוד יש מחיר ובני אדם שונאים מחירים. מאד קל לנו להימנע ממחיר קטן עכשיו למרות שההשלכות בעתיד תהיינה גדולות. והשכל שהיה אמור להזהיר אותנו? הרבה פעמים פועל להפך. הוא טוב מאד בלייצר לנו תירוצים למה הצעד הזה הוא הנכון והבוגר. הוא מומחה בלעטוף את ההשלכות העתידיות בהרבה "אם" ו"אולי" כך ששני הצדדים יראו שקולים וממילא נבחר בצעד הנוח. כן, נכון, שיקול שכלי אידיאלי לא יעשה את הטעות הזו. אבל שיקול שכלי הוא כמעט אף פעם לא אידיאלי והרבה פעמים מרמה את עצמו. לכן דמוקרטיות יוצאות למלחמה רק כמוצא אחרון, ולא מעט פעמים משלמות על כך מחיר כבד.
בניגוד לשכל, רגש הכבוד הוא לא מחושבן, ובזה סוד כוחו. הוא חשוב כי הוא דרייב שמאפשר לנו להתגבר על מכשול המחיר. האם הוא עלול להיכשל? כן, אבל לא בטוח שיותר מהשיקול השכלי.
י. בשביל הסיבה השניה נצטרך לצלול עמוק יותר.
קראתי קודם לכבוד 'הקרנה של עוצמה'. עכשיו אנסח זאת מעט שונה: כבוד הוא נוכחות של הֵיוֹת. ככל שהאדם יותר קיים, הוא יותר נוכח.
כל מי שגר פעם בדירה צפופה יודע שעוד אדם בבית לא מסתכם רק באמה על אמה שהגוף שלו תופס. לאדם יש נוכחות שהיא מעבר לנפח הפיזי. הנוכחות הזו גדלה או קטנה, חלשה או חזקה, ככל שההיות שלו על ווליום גבוה יותר. כל העוצמות שמניתי לעיל (ומן הסתם נוספות) יכולות להיות חזקות או חלשות, ובהתאם החתימה של אותו אדם בעולם תשתנה. אדם חכם משכנע יותר, אדם חזק משפיע יותר, צדיק נוכח יותר וכן על זו הדרך.
על פניו, אני סתם מתעקש על סמנטיקה. קודם כיניתי את זה "הקרנה של עוצמה", עכשיו "נוכחות של היות" same same. אבל כן, חשוב לי להתעקש כי בעיני יש הבדל משמעותי: האם הכבוד מהותי לאדם? במילים אחרות - האם *אני* חזק או חכם או משפיע, או ש*יש לי* חכמה או חוזק או השפעה. האם הכבוד הוא חלק מהאדם עצמו או מעין רכוש שלו. האם הכבוד שלי הוא חלק ממני, חלק מהאני שלי.
אם כבוד הוא מעין רכוש שלי, אופן המחשבה הנכון לגביו הוא מכני. כדי להבין את הדינמיקות כדאי להיכנס לראש של חוקי ניוטון. אני מנופף בכבוד שלי סביבי והוא הודף את או משתלב עם כוחות אחרים במרחב.
לעומת זאת, אם כבוד הוא חלק ממני, נכון לחשוב עליו כחלק מהמרקם האנושי, ואחר כך הבינאישי. ככוח מכוחות האישיות.
י"א. מה זאת אומרת? יתעצבנו שני הקוראים ששרדו עד לכאן. ברור שכבוד הוא חלק מהאישיות ולא רכוש חיצוני, לא כמו אלה שאני מנופף בה. הכבוד של האדם הוא חלק מהותי ממנו!
אלא שיש (לפחות) שני מושגים שונים של 'כבוד האדם'. גישה מרכזית ומוכרת יותר מזו שאני מנסה לתאר, היא זו של "כבוד האדם וחרותו". בגישה זו, הכבוד איננו מותנה. הוא נובע מעצם צלם א-לוקים של האדם ולכל בני האדם יש אותה רמת כבוד, בלי קשר למעשיהם. כבוד כזה יותר קל לתפוס כחלק מהותי מהאדם. יש לי כבוד מעצם היותי אדם, אז הכבוד הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי.
לעומת זאת, התפיסה של כבוד כמשהו שאפשר לצבור או לאבד - אותה קשה לנו לכרוך יחד עם תפיסת כבוד כחלק מהותי ממני. אם בכלל קיים סוג של כבוד שבא והולך, הוא רכוש חיצוני לי, לא חלק מהותי ממני.
שווה להתעכב על זה יותר אבל בינתיים רק אכתוב בקצרה: יש באדם שני 'אני'. זה הנתון, אליו אני נולד ומונח בתוכו - וזה הנקנה, אותו אני בונה. גם החלק השני הוא לגמרי חלק ממני. כבוד נרכש הוא לא גוף זר אלי. הוא חלק ממני. *אני* יותר חכם, או יותר כריזמטי, מכל שכן יותר צדיק. ההיות שלי והנוכחות שלי בעולם הם חלק ממי שאני, למרות שאני יכול לאבד או לחזק אותם.
י"ב. למה הדיון הזה חשוב לי? מה אני מרוויח מזה שעברתי לדבר על כבוד כהיות ונוכחות?
משאית בגובה ארבעה מטר, מגיעה לגשר עליו תלוי תמרור שמזהיר שרק רכבים עד גובה שלושה וחצי יכולים לעבור. זה שיושב ליד הנהג מביט ימינה ושמאלה ואז אומר לשני "אין כאן שום שוטר. סע!"
יש הבדל בין עובדות קשיחות כמו גובה הגשר, לבין חוקים כמו הגבלת מהירות. בסוג הראשון לא שוטר יאכוף עליך את החוק, אלא הפיזיקה עצמה. הגשר הוא בגובה שלושה וחצי מטר כעובדה ברוטלית. לעומת זאת שלט הגבלת מהירות מייצג חוק שנאכף הרבה יותר בעקיפין.
בדומה לכך יש לשאול על הכבוד: האם הוא ייצוג של עוצמה, מעין שלט הגבלת מהירות שאני תולה שכולם ידעו שיש לי עוצמה, אבל אין קשר מהותי ביניהם, או שכבוד הוא נוכחות של ההיות שלי, ואז קשה בהרבה להפריד בין הדבר לבין הייצוג שלו?
כשחמאס ירה על ישראלים רקטות וישראל לא באמת הגיבה, היה זה משום שחסרה לה עוצמה. לא צבאית כמובן: צה"ל מול חמאס זה "לא כוחות". מה שחָסַר לישראל היא המוכנות להקרבה. היא הבינה שעימות פירושו מחיר, וסירבה לשלם את המחיר הזה. עוצמה היתה לה, אבל לא אומץ, לכן לא היה לה כבוד.
עכשיו, חוסר התגובה של על ישראל כאשר ירו על אזרחיה - האם זה היה מעין סימן חיצוני לזה שאין לה באמת כבוד? האם לא להגיב על ילדי ישראל רצים למקלט זה רק סימון של חוסר הכבוד, כמו תמרור של הגבלת מהירות?
י"ג. לענ"ד הקשר מהותי בהרבה. לישראל לא היה כבוד, כלומר לא היתה לה נוכחות. חוסר התגובה הוא לא סימן לחוסר הנוכחות, אלא כמעט הוא הוא. כשישראל לא הגיבה, היא צמצמה את נוכחותה. השפה העממית תאמר ש"היא הרשתה שידרכו עליה". יש בניסוח הזה יותר אמת מאשר הפלפולים של עוצמה והקרנת עוצמה, שאינם שגויים כמו שהם אנמיים לעומת המציאות. במציאות לא היה רק חשבון מוטעה בתורת המשחקים. היתה בריחה מלעמוד על שלנו, בריחה מלהיות ומלהנכיח את ההיות במרחב.
וממילא - הקשר הסיבתי בין הרפיון של ישראל עשרים שנה לבין הטבח בשמחת תורה, הוא ממשי, לא סמלי. חמאס ראה שישראל לא שומרת על כבודה, כלומר שהיא לא הווה ונוכחת - ממילא קיבל מספיק אומץ כדי למלא את הוואקום בנוכחות משלו. נכון, אפשר לתאר את זה גם בשפה משחקית, אבל חשבונות של תורת המשחקים הם לא יותר משלד של קיום הרבה יותר מתנועע וחי. הם שרטוט מופשט ודליל של העימות בין הנוכחות הערבית לבין ה(חוסר) נוכחות של ישראל.
י"ד. אני רוצה לטעון שההיות, ולא פחות מזה, הנוכחות של ההיות, הם שפה. הם מישור שצריך ללמוד להתנהל בתוכו. וההתנהלות במישור הזה היא מהותית, לא סמלית. השכלתנות חושבת בצורה של מכניקה, חושבת על כבוד כנכס, במקום על כבוד כנוכחות. היא חושבת בייצוגים, לא במהויות. לכן היא פשוט לא מתנהלת מספיק טוב במישור שמדבר בשפת הכבוד - למרות שהיא מספרת לעצמה ולנו שכן. היא תדגיש את הכשלונות של רגש הכבוד, את הבורות בהם הוא עלול ליפול - ותצניע, שלא לומר תתכחש, לבורות שהיא עצמה נופלת בהם.
אני נדרש שוב ושוב לשאלה למה מאז אוסלו, אנשים פשוטים כמוני הבינו סוגיות ביטחוניות יותר טוב מאנשים באמת יותר חכמים מהם. זו אחת הסיבות: בגלל שהם היו חכמים ואנחנו לא. בגלל השכלתנות והמומחיות שלהם, הם דיברו בשפה אחת, והמציאות דיברה בשפה אחרת.
ט"ו. ואם אני חייב לחתום את החלק הזה במסקנה: הרי היא - כבוד היא שפה שחייבים ללמוד לדבר בה. הפחדות ממה שקורה לתרבויות של כבוד אינן שגויות לחלוטין ויש בהן אמת. אבל ראינו לפני כמעט שנה את האלטרנטיבה של לא לדעת את שפת הכבוד. אולי חבריי השכלתניים ינסו לפוגג את הרושם בהמון דיונים והגדרות. אני ראיתי את האימה ויותר לא מוכן לעצום עיניים.
