א. ב'שערוריה בבוהמיה' שרלוק הולמס מנסה לאתר היכן החשודה מסתירה חפץ חשוב לה במיוחד (מכתב סחיטה). הוא יושב איתה לפגישה, ומארגן את פרחחי לונדון לעורר מהומה ליד החלון שלה ולצעוק "שריפה!". החשודה תקפוץ מיד אל המקום בו מוחבא המכתב או לפחות תביט לכיוונו.
ב. המציאות היא עניין מורכב. יש צדדים לכאן ולשם וקשרים בין כאן לשם. אין הכרח להיות או בעד יהדות או בעד מודרנה. אפשר גם וגם ויותר מזה: אני יכול להיות בעד יהדות ולכן בעד מודרנה, או אפילו בעד מודרנה ולכן בעד יהדות.
ההכרה במורכבות של המציאות לא אומרת שהכל מישמש אחד גדול ושכולם חושבים אותו הדבר. האמת מתגלה בענן: כלומר יש ענן אבל יש לו גם נקודה סינגולרית. לא מוגדרת אבל קיימת.
ג. בעוד הדיון הרחב והמעמיק, ראוי לו שיתנהל במישור המורכב, אפשר גם לאבחן את הנקודה הקודמת הזו. בסוף בסוף מה הליבה של המוטיבציה שלך.
כשצועקים לך "תחשוב מהר!" וזורקים אליך חפץ, כנראה תתפוס אותו ביד החזקה שלך, גם אם אתה משתמש בשתיהן. כשיפגעו בזכויות האדם המועדפות עליך תרוץ לבג"ץ (במקרים אחרים תשלח הודעת נזיפה בעיתונות).
ד. דיכוטומיה היא שקר שחושף אמת. כלומר היא לא באמת שקר אלא אופן לחדד את נקודת הלב, והיא לא חושפת אמת במובן שכל השאר הוא שקרים, אלא במובן שלא שם הלב שלך נמצא.
לא טוב לחיות בתחושת חירום מתמדת של "שריפה אחים שריפה". לא מוסרי לצעוק שריפה באצטדיון. בכלל, צריך להיזהר עם אש. אבל מידי פעם חוזרים אל נקודת הלב שחושפת בתוך מערבולת הגוונים המבלבלת והאמיתית מאד - מי שונה ממך גם אם נראה דומה ומה קרוב אליך גם אם נראה רחוק.
