א. אחת הטענות שעולות כיום מימין נגד חתירה לפשרה הולכת בערך ככה: כשהשמאל רוצה משהו ויש לו את הכוח, הוא עושה אותו בלי לשאול אף אחד. כשהימין רוצה משהו השמאל מאיים ואז הימין המתון קורא לפשרה. לא לעשות משהו כי הצד השני מאיים זה כמו להיכנע לבעל מכה כי הוא מאיים להכות.
לגבי התגובה לאיומים כתבתי כבר בפוסטים הקודמים, כאן אני רוצה להתרכז במטאפורה.
ב. הדבק שמחזיק ביחד מדינת לאום הוא איזה רגש, ובכן, לאומי, בניגוד למדינת כל אזרחיה שהרגש בה הוא שותפות אזרחית (יש כאלו, זה לא בהכרח עובד תמיד, מנגד גם לא מדינת לאום).
רגשות לאומיים מוצגים הרבה פעמים כהרחבה של הרגש המשפחתי. אבל כאן עולה השאלה, לאיזה סוג קשר משפחתי אנחנו מקבילים את הלאום.
ג. הקשר הזוגי מתאפיין בשני מוטיבים הופכיים. מצד אחד, זהו קשר אינטנסיבי: הנחת היסוד היא שבני זוג חיים באותו בית כל חייהם. מנגד, זהו הקשר המשפחתי היחיד שאיננו נתון אלא בחירי. הוא נוצר על ידי נישואין ויכול להתפרק על ידי גירושין.
שני הצדדים משלימים אחד את השני: דווקא משום שהקשר אינטנסיבי, הוא בחירי. מערכת יחסים כל כך יומיומית ובעלת אינספור השלכות, לא אמורה להיות כפויה.
ד. ומכאן מגיע גם הדימוי החזק של בן זוג מכה. המחשבה שקשר כל כך אינטנסיבי הוא קשר רע ומרעיל, פוגע ברמה הכי פיזית - היא מחשבה מזעזעת. במובנים ידועים גם הוולונטריות של הקשר מוסיפה לזעזוע. הרי זה כל כך רע, ויש בידיך את הכוח לפרק, למה לא? ומכאן גם הסאבטקסט של האשמה (אמנם פחותה) גם של הצד המוכה, לפחות כשמשליכים אותה כלפי יחסי ימין שמאל: הצד המכה הוא וודאי מנוול, רשע מרושע. אבל גם הצד השני - למה הוא ממשיך לבחור בקשר כזה?
איך אני יודע שסאבטקסט כזה קיים בדימוי? כי יש סוג קשר נוסף שהוא אינטנסיבי: הורה-ילד. ההבדל הוא שאת הילד אף אדם שפוי לא מאשים האשמה-תורמת במצבו, בקשר בין בני זוג כן. כי (לכאורה) בידיך לקום וללכת. למה אתה נשאר. הבחירה לדבר על בן זוג מכה ולא על הורה מכה, לענ"ד באה כדי להתריס לא רק בפני השמאל, אלא גם בפני הימין.
ה. אבל ישנה מערכת יחסים משפחתית נוספת: אחים. שם, שני הקטבים הפוכים. מצד אחד, הקשר פחות אינטנסיבי. לא גרים באותו בית, לא מנהלים חשבון בנק משותף. בתקופה פרא מודרנית סיכויים גדולים יותר שכן הייתם גרים קרוב, היום גם זה כבר לא. מצד שני, אי אפשר להתגרש מאחים או לבחור אחים אחרים. האחים שיש לך הם נתונים ולא עומדים להשתנות.
גם כאן, שני הצדדים משתלבים: הקרבה הפחות מחייבת, מקילה על העובדה שאין בה בחירה. הוא תמיד יישאר אח שלי, אבל תיאורטית אני יכול פשוט להתעלם ממנו, אולי חוץ מהחלפת ברכות מנומסות בארוחת חג.
ה. אני לשיטתי, שהתרבות שלנו תמיד מעדיפה חירות על פני הכרח. הבחירה בדימוי בן הזוג המכה, היא כי קל לנו להתמקד במערכת יחסים בחירית. אבל לאום לא ממש עובד ככה. לא בחרתי לאיזה עם להיוולד. (מתישהו זה גם יעבוד, כן? אני יכול לברוח, להגר לארץ אחרת. שניים שלושה דורות וזה יעבור). אבל בעיקרון לאום דומה הרבה יותר לקשר בין אחים - לעיתים אהובים, לעיתים משליכים לבור ולפעמים סתם מעצבנים. נגזר עלינו לחיות ביחד, אבל תמיד אפשר לקחת קצת ספייס.
הבחירה לוותר לא נובעת מאיזו חולשת אופי (נניח) של בן זוג מוכה. היא נובעת מהעובדה שתמיד נהיה אחים וצריך למצוא דרך לחיות אחד עם השני. כן, ואם קשה תמיד אפשר לתפוס מעט מרחק. נכון שאנחנו חיים באותה מדינה. אנחנו חמולה, אבל זה עדיין פחות אינטנסיבי מזוגיות.
