בינה מלאכותית ושפת הדימוי

א. כשאנחנו רוצים להעביר מידע למישהו אנחנו מדברים איתו. אם הוא רחוק אפשר לשלוח לו גלויה, או אימייל, או לגדף אותו בתגובה בפייסבוק. התרגלנו לעובדה הזו עד שהיא מרגישה לנו מובנת מאליה. אבל היכולת לתקשר בעזרת כתב, מתאפשרת רק בזכות מהפכת האוריינות שהפכה אנאלפביתיות לנדירה במערב.

ב. לפני המהפכה הזו, ועוד יותר לפני מהפכת הדפוס, היה מעמד של "אנשים שיודעים לכתוב". הלבלר היה דמות חשובה בעולם אנאלפביתי. אם רצית לכתוב משהו הוא היה הכתובת. בתרבויות מסוימות זה היה מעמד מיוחד. במצרים הוא נחשב חלק מהצוות המלכותי.  

כמובן, כתבו אז הרבה פחות. דווקא לכן, העיסוק של הלבלר היה מגוון יותר. לעיתים הוא זה שהעביר מסורות סיפוריות. לפעמים הלבלרות היתה אחת עם הקליגרפיה: אמנות כתיבת האותיות. לבלר טוב היה אמור לדעת לצייר נכון ואף אסתטי את האותיות. למיטב הבנתי עד היום בתרבות היפנית כתיבת אותיות נחשבת פעולה מיוחדת, סוג של עבודה פנימית בדומה למדיטציה.

ג. ככל שכתיבה הפכה לזמינה יותר, התפקודים השונים נפרדו. לא תמצאו מישהו שיגיד "מה שווה מיומנות הכתיבה אם אתה לא קליגרף", או: "למה לכתוב משהו שאיננו סיפור". הכתיבה הלכה והתפצלה: כתיבה כצורת תקשורת לחוד וכתיבה כאמנות לחוד. כולנו כותבים כתקשורת, רק הקליגרפים מתייחסים לצורת האות, ורק הסופרים יוצרים בעזרת אותיות תוכן אמנותי.

ד. בעוד שהצירוף של יכולת כתיבה, יכולת סיפור ויכולת קליגרפית עלול להישמע מלאכותי, יש צירוף אחר שנשמע לנו טבעי: אני מדבר כמובן על ציור. ציור כמיומנות טכנית,  וציור כיכולת אמנותית. אנחנו חושבים על שתיהן ככרוכות יחד: אני לא יכול ליצור ציור בלי היכולת הטכנית ואני לא צריך לצייר בלי אספירציות אמנותיות.

ה. אבל כולנו חושבים גם בדימויים, לא רק במילים. אולי מילים הן צורת תקשורת נוחה יותר, אבל לדימויים יש את הכוח שלהם. תארו לעצמכם עולם בו, כמו שיש רק מיעוט מבוטל של אנאלפביתייים, היה רק מיעוט מבוטל של אנאימאג'ים: אנשים שלא יודעים ליצור ויזואליה. אם כולם היו יודעים לצייר, היתה לנו שפה נוספת בה אפשר לתקשר.

זה נחמד בתיאוריה, אבל הרבה יותר קל ללמוד לכתוב מאשר ללמוד לצייר. ואחרי שיש לנו כבר צורת תקשורת אחת, ששמה כתיבה, צורה נוספת היא nice to have ולא משהו שתשקיע בו שנים.

ו. כאן, כצפוי, נכנסת מהפכת הבינה המלאכותית. כשמדברים על מחשב שמצייר, משום מה כמעט מיד קופצים לשאלה "האם זו אמנות". בעיני, זו לא השאלה הנכונה. בינה מלאכותית, קודם כל, מנגישה לאנאימאג'ים כמוני את היכולת לתקשר בשפה הויזואלית. 

ז. עם אפס אספירציות אמנותיות, כן? לבקר את ציורי האילוסטרציה לפוסטים שלי שהם סינתטיים ובנאליים, היא ביקורת שמניחה שציור שווה משהו רק כצורת אמנות. ואם הוא סינטתי ובנאלי, הוא נחות כיצירת אמנות. אבל אני 'מצייר' בבינה מלאכותית לא כאופן של אמנות אלא כאופן של תקשורת. בינה מלאכותית, כמו המצלמה לפניה, מפרידה בין האספקטים השונים של ציור. בין ציור כאמנות לציור כתקשורת. 

ח. כל ימי חשבתי גם במילים וגם בדימויים. אבל הויזואליה הזו היתה כלואה בתוך התודעה שלי. כמובן, יכולתי לתאר את הדימוי הויזואלי במילים, אבל זה לא אותו הדבר כמו להראות ציור.

השנה, לראשונה בחיי, אני יכול לתת לדימויים שלי לקרום עור וגידים. אני יכול להציג לאחרים את הדימויים שיש לי בראש. נכון: אני לא מבין בפרספקטיבה, אין לי משיכת מכחול אופיינית, אין לי הבנה במרקם ובסגנון. מקבל את הטענות ואף אשמח מאד ללמוד את המינוחים כדי לדייק למכונה איך הדימוי שלי אמור להיראות.

רק שדיוק כזה הוא כבר לעבור משישים ותשע אחוז לשבעים ושבע. אני בעד, אבל הקפיצה הכי משמעותית היא מאפס לאחד. מ"אי אפשר לבטא דימויים" ל"אפשר". התקדמות נוספת תבורך, אבל העיקר — ערוץ תקשורת נוסף — כבר קרה. 

ט. זו איננה אמנות? ובכן, סליחה, למי אכפת.