בטחון עצמי כמידה טובה

א. בקרב הציבור החושב, אי הידיעה נחשבת מידה טובה. ליתר דיוק - המודעות לאי הידיעה. מה יותר שקול, מלא ענווה ואצילי מאשר להודות שאינך יודע? כבר הגמרא אומרת: "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". 

וודאי, יש בעמדה הזו הרבה אמת. אבל לעיתים מפספסים את הצד השני. 

ב. אישית אני חובב הסתייגויות בואכה מכור להן. אני משתדל להניח על השולחן את המנעד כמו שאני רואה אותו: הפרשנויות המסתברות ולא רק הפרשנות הנכונה דעתי; הפרדה בין העובדות לבין הפרשנות שלי אותן. כמובן שאני כושל בזה פעמים רבות (הנה, רואים כמה זה בא בטבעי?) אבל זו נטייתי. 

היה אפשר לחשוב שכתבתי כאן על עצמי שיר הלל, אבל עם השנים שמתי לב למשהו מעניין: 

ג. חוץ מזה שבציבור הכללי אני לא רואה התלהבות משיח מסתייג - תכל'ס, כשאני מתבונן פנימה, גם אני עצמי לא מתלהב. ולא רק שאני לא מתלהב: אנשים פחות מסתייגים, יותר בטוחים באמת שלהם בלי בסיס חזק לטעמי - בנו אותי לא פחות ואולי יותר מאשר דמויות מהטייפ המסתייג, שאני כביכול מעריך יותר.

ד. יש מי שיניח שכאשר אין מספיק תימוכין לטענות שלך, הבעת ביטחון היא שקר. פוסט מסתייג הוא אמת ופוסט בטוח בעצמו הוא שקרי. אם השקר כן פופולרי? זה רק אומר דברים רעים על פופולריות.

ה. אבל נחזור שוב אל האבחנה של וויליאם ג'יימס: כשאני מחפש את האמת אני יכול לנסות להיות צודק כמה שיותר, או לנסות לטעות כמה שפחות. אלו שתי אסטרטגיות שונות (לאחינו מהפקולטה לביולוגיה - רגישות מול ספציפיות), ולכל אחת חסרונות ויתרונות. לא שמי שמנסה לטעות כמה שפחות הוא מתוקן, ומי שמנסה לצדוק כמה שיותר הוא מושחת, שקרן וצבוע. אם חשבתי ברצינות והגעתי למסקנה, זה לא שקר לומר אותה בהתלהבות. אולי אני טועה, אולי שנה הבאה אתפדח מעצמי, אבל אני לא משקר. ואם הלהט הזה מנגיש לאנשים רבים את האמת - האם ברור כל כך שהנזק גדול מהתועלת?

ו. אישית אינני דמות חינוכית בשום רובד (למרבה ההקלה). אבל לו אני מחנך, ואני מתלבט האם לטעות כמה שפחות, והמחיר הוא חוסר השפעה על המחונכים שלי, או לצדוק כמה שיותר, והרווח הוא להשפיע לטובה על המחונכים - מה הבחירה הנכונה מוסרית? בעיני התשובה כבר מאד לא מובהקת. שקר? חלילה וחס. התלהבות לא מבוססת דיה(?) - סוגיה שונה מאד.

אז נכון, הקלישאה המורגלת תאמר שמחנכים מהסוג המסתייג בונים בצורה יותר נכונה את המחונכים, והמתלהבים שוברים אותם. מצטער, בחיי הקצרים ראיתי פאשלות והצלחות מכאן ומכאן, לא ראיתי שחוסר ביטחון בנה יותר את המחונכים מאשר אובר ביטחון - וזה עוד לפני ששיקללנו את העובדה שכשלון שבא מחוסר ביטחון הוא פשוט שקוף יותר.

(כשאתם מספרים לי אנקדוטות של איך ביטחון מופרז הפיל את העולם/חברים שלכם/אתכם, ומתעלמים ממקרים רבים בהם הוא בנה אנשים, יותר מאשר בעלי ההסתייגויות - אתם לא טועים עובדתית אבל כן עושים צ'רי פיקינג. אולי כדאי להסתייג קצת יותר לפני טיעונים מהסוג הזה)

ז. האם לזייף ביטחון מופרז? לא, זה שקר שאין לו רגליים. אבל התחושה שלי היא שבדרך כלל התהליך הפוך: אדם חשב והגיע למסקנה. יש לו ביטחון לא מזויף, אבל אז באים הסטנדרטים/המידה הטובה ואומרים לו: תירגע, לא צברת מספיק ראיות כדי לקבל פטור מהסתייגויות. האם במקרה כזה ההסתייגויות בונות יותר מאשר הורסות? אני כבר לא בטוח.

ח. אשים על השולחן את הסנטימנט היסודי שלי בסוגיה: אי אפשר לנפנף בקלות את ההמון ואת הפופולריות. לא כל דבר פופולרי שגוי מעצם היותו המוני. יש נטיה של אינטלקטואלים לזלזל בפופולריות. בעיני הנטיה הזו שגויה. נכון, פופולריות של עמדה איננה תעודת כשרות אוטומטית, רחוק מכך. אבל היא כן קריאה להתבוננות ולהרהור מחדש על דוגמות סכולסטיות שהן אמת מוחלטת בעינינו. 

ט. ובמקרה שלנו, של המסתייגים מול הבטוחים בעצמם - בסופו של דבר צריך לזכור הדיון על רמת ההוכחות שיש הוא לא בדיוק דיון על האמת, אלא יותר על הדרך שלנו לפגוש אותה. כשאנשים מחפשים להט עמוק ומתמיד, יותר מאשר מודעות עצמית (בינינו - לעיתים רבות נפוחה לא פחות מאשר חוסר המודעות) הם מספרים לנו סיפור אחר כיצד נגיע אל האמת. הם מזהים את האמת בלהט, לא בזהירות נוירוטית. האם זה מסוכן? האם אפשר לעשות בזה מיסיוזינג? וודאי. אז מה. 

י. וְכָל מִי שֶׁרָדַף הַנִּמּוּס הָאֱלֹהִי הוּא הוֹלֵךְ אַחַר בַּעֲלֵי הָרְאוּת הַזֹּאת [בעלי הנבואה, ואצל ריה"ל זה לא רק נביאים פרופר], וְיָנוּחוּ נַפְשׁוֹתָם [של ההמון] לְהַאֲמִין לָהֶם עִם [למרות] תְּמִימוּת דִּבְרֵיהֶם וַעֲבִי מִשְׁלֵיהֶם (כלומר שהם פחות אינטליגנטים), מַה שֶּׁלֹּא יָנוּחוּ לְהַאֲמִין לַפִּילוֹסוֹפִים עִם דַּקּוּת חִקּוּיֵיהֶם וִיפִי סֵדֶר חִבּוּרֵיהֶם וּמַה שֶּׁנִּרְאָה עֲלֵיהֶם מֵהַמּוֹפֵת, אַךְ אֵין הֶהָמוֹן הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, כְּאִלּוּ הַנְּפָשׁוֹת מִתְנַבְּאוֹת בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: “נִכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת”.