לא ברור לי שאני נגד עליונות מסויימת של גוף בלתי נבחר על הכנסת. לו היה לי זמן הייתי אולי מצליח לנסח את הטיעון למה, רק שהוא טיעון מורכב מאד.
(גם אין בזה צורך - אני די משוכנע שאם הייתי אשכרה מצליח לשבת ולקרוא הגות פוליטית מן הסתם הייתי מגלה שכבר כתבו אותו, ובצורה טובה ומשכנעת בהרבה. ומהי בעצם הכתיבה שלי אם לא היסטוריה של ניסיונות להתחמק מקריאה, על ידי חשיבה וכתיבה).
רק שמורכבות הטיעון, לענ"ד, גוזרת מבנה שונה מהצורה הפשטנית של היום בה העליון יכול לעשות מה שבא לו כי סבירות. האם באופן בו יריב לוין רוצה? לא יודע.
אבל - וזה אבל עוד יותר גדול וגם סוג של טיזר - אני לא רואה איך אפשר לתת איזשהו נימוק בעד עליונות בג"ץ בלי להתנגש ישירות באתוס הדמוקרטי דהיום.
כי אם יש דמות לדמוקרטיה היום, היא דמות השיטוח המוחלט. לכולם יש זכות בלתי מעורערת ובלתי מותנית. זה לא מאד רחוק מ"אין שום היררכיה ושום ערך, חוץ מהתועלת שאחרים מפיקים ממך, בצורה הכי חומרית שיש". וברגע שזה האתוס, אני כבר לא רואה שום הסבר, גם לא מעודן ומורכב, שיכול להצדיק איזושהי עליונות של גוף כלשהו על הדמוס.
וזה לא קלקול שנמצא רק בימין - האידיאולוגיה שמאלית היום אולי אפילו יותר קיצונית בשיטוח ההיררכיות הזה.
וכשהעמדה המשטחת מוסכמת בגדול הן על על ימין והן על השמאל, נשאר למגיני בג"ץ רק להסתתר מאחורי טיעונים חלשים ומביכים במיוחד שגם אם יש בהם אמת, הם מצדיקים עוולה גדולה, שמתרחשת כבר בפועל, בשם חששות של מה שאולי יקרה בהמשך.
כמובן, זה לא טיעון נגד בג"ץ אלא נגד התרבות הנוכחית.
