א. החוקים פשוטים: על חוף הים יש שני מוכרי ארטיקים; כל אחד מהם יכול לעמוד איפה שירצה; מי שרוצה לקנות ארטיק ילך למוכר הכי קרוב.
איפה כל אחד מהמוכרים יעמוד?
ב. נסתכל על זה נאיבית ונניח שבהתחלה כל אחד עומד בקצה אחר של החוף. הקונים יתחלקו ביניהם חצי חצי.
רק שזה שיווי משקל לא יציב. כל מה שמוכר אחד צריך כדי לגנוב כמה לקוחות, זה לזוז קצת מקצה החוף לעבר המוכר השני. הוא יכסה יותר שטח ויקבל נתח גדול יותר מהלקוחות.
התגובה המיידית של המוכר השני היא לנוע גם לכיוון האמצע, מספיק כדי להחזיר לעצמו את הלקוחות ה'גנובים'. ההתקרבות הזו תקרה שוב ושוב, עד ששני המוכרים יעמדו גב על גב באמצע החוף. זה שיווי משקל יציב: כל מוכר שוב מקבל חצי מהלקוחות, והפעם כל תזוזה תקטין את מספר הלקוחות שלו.
אגב, ללקוחות עצמם זה הפתרון הכי גרוע: הם יצטרכו לדרוך על יותר מדוזות — כלומר ללכת דרך ארוכה יותר — כדי לקנות ארטיק. יאי.
ג. טוענים שבפוליטיקה אמריקאית קרה תהליך דומה. שתי המפלגות שינו כל פעם את העמדות שלהם בעשרות נושאים שעל סדר היום. הלכו מעט ימינה ומעט שמאלה עד שכל אחת עומדת, כמעט או ממש, באמצע החוף הפוליטי. קו השבר עובר באיזור ה50%.
תהליך זה לא חייב לעבור על כל סנאטור וסנאטור אלא ברמה המפלגתית. מי שלא מתיישר לקו האמצע מודח על ידי המנגנונים ומישהו מאוזן יותר נבחר במקומו.
ד. מה שמזכיר מדינה קטנה לא הרחק מאיתנו שכבר כמה שנים לכודה בדיוק באמצע. 59 מנדטים לזה, 61 לזה, רק עם כמה מנדטים שלא מוכנים לשתף איתו פעולה — והנה שני המוכרים שלנו נמצאים בדיוק באמצע החוף ואיש לא יכול להקים ממשלה.
והרי אנחנו יודעים ששניהם זזו: מפלגות עברו מימין לשמאל, תנועות ודמויות שהיו מוקצים מלהיות חלק מהקואליציה נורמלו. כל צד מיקסם ושינה מערך בריתות, והנה הגענו לשישים שישים.
ה. אתם יכולים לטעון "זה בגלל ליברמן ששבר שמאלה","זה בגלל שנתניהו התעמר בסער". הנקודה שלי שגם אם הניתוח נכון — זה לא משנה. חיכוכים על רקע אישי ואי הסכמות אידיאולוגיות תמיד יש. מה גרם לליברמן לבלוע את החרדים עד היום ופתאום הוא עבר צד? יש הסברים, אבל לו היה נשאר, גם אז היו הסברים.
עד לפני חצי שנה הייתם יכולים לטעון שבג"ץ כרגיל אשם, כשהוא ביטל פסילה של חלק מהמפלגות הערביות שמסרבות לשתף פעולה עם שני הצדדים, והקטין את מרווח התמרון. אבל הנה, השנאל כבר לא שולל שת"ף עם בלד ואנחנו עדיין על חצי חצי.
אפילו טיעון כמו "זה בגלל שאחוז המצביעים בציבור הליכודניקי נמוך" יכול להתפרש בפריזמה הזו. למה הם לא קמים ומצביעים בהמוניהם? כי לא מספיק חשוב להם. חוסר האכפתיות הוא גם חלק מהאיזון שישים-שישים.
ו. כדי להתקדם, נחדד שוב את הטיעון: דוגמת מוכרי הארטיקים על חוף הים (השם הרשמי הוא מודל הוטלינג) אומרת "בהינתן שני מוכרי ארטיקים וכו' - התוצאה היא חצי חצי". אני מנסה לטעון בכיוון ההפוך: אם אנחנו יותר מדי זמן על החצי-חצי, אולי הסיטואציה עונה על מודל הוטלינג.
ז. למה זה מפתיע בואכה לא מסתבר? כי מודל הוטלינג נכון רק לשני שחקנים. שלושה מוכרי ארטיקים או יותר לא יתקבצו בדיוק באמצע. אין שיווי משקל יציב בסיטואציה כזו.
בארצות הברית, הפוליטיקה בנויה על פי "המנצח לוקח הכל". ממילא הפוליטיקה דו מפלגתית באופן מבני, והתכנסות לאמצע היא תוצאה מתבקשת. אבל הפוליטיקה בישראל היא פרלמנטרית ויש בה שחקנים מרובים. איך הגענו לאיזון הזה?
ח. אפשר לומר שהבעיה היא בגלל השיח שהפך לכן נתניהו לא נתניהו. הוא שהפך את המפה לדו גושית. אפשר גם להראות קורלציה מסוימת בין עליית השיח הזה להתמרכזות המפה.
אבל גם כאן אפשר לטעון הפוך: הסוגייה 'נבחרה' בגלל שהיא כל כך חד מימדית ומאפשרת וויכוח בודד שבו יש בדיוק שני שחקנים. אולי יש סיבה לסיבה ואת ההסבר צריך לחפש בכלל במישור התרבותי או הסוציולוגי.
ט. אז אין לי הסבר קוהרנטי למה הפוליטיקה שלנו התחילה לענות למודל הוטלינג (אפילו תחת ההנחה שהניתוח בכלל צודק), אבל יש שתי נפקא מינות אפשריות:
י. אולי אחוז החסימה לא משנה.
טוענים שאחוז חסימה גבוה מקטין את מספר השחקנים וממילא הופך את המערכת ליותר נוקשה. לכן הפתרון למצב הנוכחי הוא להוריד את אחוז החסימה.
אבל אם משהו קמאי למערכת הפוליטית יוצר התכנסות — אולי גם מפלגות של מנדט אחד תתכנסנה סביב הגושים האלו ובשום פנים ואופן לא תהיינה מוכנות לחצות את הקווים.
(אמנם, מפלגות של אדם אחד יעברו את הקווים יותר בנקל, ע"ע בנט, ואז זה אולי פתרון, אבל המשמעות היא שהגושיות תפתר שוב ושוב על ידי נציגים ש'בגדו' בבוחרים שלהם)
י"א. אולי הבעיה היא בכנסת ולא בשיטת הבחירות.
טענתי קודם שהפוליטיקה האמריקאית היא דו גושית בגלל המנצח לוקח הכל. בישראל לכאורה השיטה לא כזו. אבל כל זה נכון לגבי הכנסת. לעומת זאת, אפשר לטעון שבמובן מסויים הממשלה כן כזו: המנצח לוקח לעצמו את כל השליטה בסדר היום, בהעלאת חוקים ובוועדות (שיעול ממשלת השינוי שיעול).
אז אולי החולשה של הכנסת מול הממשלה הופכת את הפוליטיקה דה פקטו למנצח לוקח הכל, ומכאן ההתכנסות לדוגושיות.
רק שכדי לטעון זאת צריך להראות שבדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות הממשלה לא שולטת כך בכנסת או לחילופין שגם בהן מתרחשת התכנסות לאמצע.
י"ב. אולי המשבר זמני. אולי הבחירות הבאות יוכרעו בנוק אאוט ויהיה אפשר לעטוף בפוסט הזה דגים.
אבל אם אחרי החגים נישאר שוב בתיקו, אני לפחות אחשוב שוב, ויותר ברצינות, על "קרח בשקל, קסטה בשניים, אני הולך!".
(ספוילר: הוא לא הולך לשום מקום).
איפה כל אחד מהמוכרים יעמוד?
ב. נסתכל על זה נאיבית ונניח שבהתחלה כל אחד עומד בקצה אחר של החוף. הקונים יתחלקו ביניהם חצי חצי.
רק שזה שיווי משקל לא יציב. כל מה שמוכר אחד צריך כדי לגנוב כמה לקוחות, זה לזוז קצת מקצה החוף לעבר המוכר השני. הוא יכסה יותר שטח ויקבל נתח גדול יותר מהלקוחות.
התגובה המיידית של המוכר השני היא לנוע גם לכיוון האמצע, מספיק כדי להחזיר לעצמו את הלקוחות ה'גנובים'. ההתקרבות הזו תקרה שוב ושוב, עד ששני המוכרים יעמדו גב על גב באמצע החוף. זה שיווי משקל יציב: כל מוכר שוב מקבל חצי מהלקוחות, והפעם כל תזוזה תקטין את מספר הלקוחות שלו.
אגב, ללקוחות עצמם זה הפתרון הכי גרוע: הם יצטרכו לדרוך על יותר מדוזות — כלומר ללכת דרך ארוכה יותר — כדי לקנות ארטיק. יאי.
ג. טוענים שבפוליטיקה אמריקאית קרה תהליך דומה. שתי המפלגות שינו כל פעם את העמדות שלהם בעשרות נושאים שעל סדר היום. הלכו מעט ימינה ומעט שמאלה עד שכל אחת עומדת, כמעט או ממש, באמצע החוף הפוליטי. קו השבר עובר באיזור ה50%.
תהליך זה לא חייב לעבור על כל סנאטור וסנאטור אלא ברמה המפלגתית. מי שלא מתיישר לקו האמצע מודח על ידי המנגנונים ומישהו מאוזן יותר נבחר במקומו.
ד. מה שמזכיר מדינה קטנה לא הרחק מאיתנו שכבר כמה שנים לכודה בדיוק באמצע. 59 מנדטים לזה, 61 לזה, רק עם כמה מנדטים שלא מוכנים לשתף איתו פעולה — והנה שני המוכרים שלנו נמצאים בדיוק באמצע החוף ואיש לא יכול להקים ממשלה.
והרי אנחנו יודעים ששניהם זזו: מפלגות עברו מימין לשמאל, תנועות ודמויות שהיו מוקצים מלהיות חלק מהקואליציה נורמלו. כל צד מיקסם ושינה מערך בריתות, והנה הגענו לשישים שישים.
ה. אתם יכולים לטעון "זה בגלל ליברמן ששבר שמאלה","זה בגלל שנתניהו התעמר בסער". הנקודה שלי שגם אם הניתוח נכון — זה לא משנה. חיכוכים על רקע אישי ואי הסכמות אידיאולוגיות תמיד יש. מה גרם לליברמן לבלוע את החרדים עד היום ופתאום הוא עבר צד? יש הסברים, אבל לו היה נשאר, גם אז היו הסברים.
עד לפני חצי שנה הייתם יכולים לטעון שבג"ץ כרגיל אשם, כשהוא ביטל פסילה של חלק מהמפלגות הערביות שמסרבות לשתף פעולה עם שני הצדדים, והקטין את מרווח התמרון. אבל הנה, השנאל כבר לא שולל שת"ף עם בלד ואנחנו עדיין על חצי חצי.
אפילו טיעון כמו "זה בגלל שאחוז המצביעים בציבור הליכודניקי נמוך" יכול להתפרש בפריזמה הזו. למה הם לא קמים ומצביעים בהמוניהם? כי לא מספיק חשוב להם. חוסר האכפתיות הוא גם חלק מהאיזון שישים-שישים.
ו. כדי להתקדם, נחדד שוב את הטיעון: דוגמת מוכרי הארטיקים על חוף הים (השם הרשמי הוא מודל הוטלינג) אומרת "בהינתן שני מוכרי ארטיקים וכו' - התוצאה היא חצי חצי". אני מנסה לטעון בכיוון ההפוך: אם אנחנו יותר מדי זמן על החצי-חצי, אולי הסיטואציה עונה על מודל הוטלינג.
ז. למה זה מפתיע בואכה לא מסתבר? כי מודל הוטלינג נכון רק לשני שחקנים. שלושה מוכרי ארטיקים או יותר לא יתקבצו בדיוק באמצע. אין שיווי משקל יציב בסיטואציה כזו.
בארצות הברית, הפוליטיקה בנויה על פי "המנצח לוקח הכל". ממילא הפוליטיקה דו מפלגתית באופן מבני, והתכנסות לאמצע היא תוצאה מתבקשת. אבל הפוליטיקה בישראל היא פרלמנטרית ויש בה שחקנים מרובים. איך הגענו לאיזון הזה?
ח. אפשר לומר שהבעיה היא בגלל השיח שהפך לכן נתניהו לא נתניהו. הוא שהפך את המפה לדו גושית. אפשר גם להראות קורלציה מסוימת בין עליית השיח הזה להתמרכזות המפה.
אבל גם כאן אפשר לטעון הפוך: הסוגייה 'נבחרה' בגלל שהיא כל כך חד מימדית ומאפשרת וויכוח בודד שבו יש בדיוק שני שחקנים. אולי יש סיבה לסיבה ואת ההסבר צריך לחפש בכלל במישור התרבותי או הסוציולוגי.
ט. אז אין לי הסבר קוהרנטי למה הפוליטיקה שלנו התחילה לענות למודל הוטלינג (אפילו תחת ההנחה שהניתוח בכלל צודק), אבל יש שתי נפקא מינות אפשריות:
י. אולי אחוז החסימה לא משנה.
טוענים שאחוז חסימה גבוה מקטין את מספר השחקנים וממילא הופך את המערכת ליותר נוקשה. לכן הפתרון למצב הנוכחי הוא להוריד את אחוז החסימה.
אבל אם משהו קמאי למערכת הפוליטית יוצר התכנסות — אולי גם מפלגות של מנדט אחד תתכנסנה סביב הגושים האלו ובשום פנים ואופן לא תהיינה מוכנות לחצות את הקווים.
(אמנם, מפלגות של אדם אחד יעברו את הקווים יותר בנקל, ע"ע בנט, ואז זה אולי פתרון, אבל המשמעות היא שהגושיות תפתר שוב ושוב על ידי נציגים ש'בגדו' בבוחרים שלהם)
י"א. אולי הבעיה היא בכנסת ולא בשיטת הבחירות.
טענתי קודם שהפוליטיקה האמריקאית היא דו גושית בגלל המנצח לוקח הכל. בישראל לכאורה השיטה לא כזו. אבל כל זה נכון לגבי הכנסת. לעומת זאת, אפשר לטעון שבמובן מסויים הממשלה כן כזו: המנצח לוקח לעצמו את כל השליטה בסדר היום, בהעלאת חוקים ובוועדות (שיעול ממשלת השינוי שיעול).
אז אולי החולשה של הכנסת מול הממשלה הופכת את הפוליטיקה דה פקטו למנצח לוקח הכל, ומכאן ההתכנסות לדוגושיות.
רק שכדי לטעון זאת צריך להראות שבדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות הממשלה לא שולטת כך בכנסת או לחילופין שגם בהן מתרחשת התכנסות לאמצע.
י"ב. אולי המשבר זמני. אולי הבחירות הבאות יוכרעו בנוק אאוט ויהיה אפשר לעטוף בפוסט הזה דגים.
אבל אם אחרי החגים נישאר שוב בתיקו, אני לפחות אחשוב שוב, ויותר ברצינות, על "קרח בשקל, קסטה בשניים, אני הולך!".
(ספוילר: הוא לא הולך לשום מקום).
