א. יש אופנה בפיד שלי לטעון שתשעה באב הוא אבל על החורבן הגשמי של עם ישראל, לא פחות מהחורבן הרוחני. לדוגמה שירמיה באיכה לא מזכיר הרבה את בית המקדש וכן המון את המצור, הסבל והמוות.
ב. אני לא בא להתווכח ישירות עם הטיעון, אם איכה עוסק יותר בסבל הפיזי ובחורבן המדיני - תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. אני בא להצביע על שתי נקודות שבעיני מפוספסות בטיעון הזה, בהעברת (או, תרצו, החזרת) מרכז הכובד אל הצד הפיזי/מדיני.
ג. הנקודה הראשונה, המובנת מאליה, היא שהמסורת עיצבה את היום הזה קודם כל כחורבן בית המקדש. אם יש לכם על אופי היום טיעונים היסטוריים/ארכיאולוגיים לפיהם פעם תפסו את היום אחרת¹ - הם רק מדגישים שלא כך התעצבה התפיסה. גם אם יש לכם וורט שזה אמור להיות אחרת, היום נתפס כחורבן המקדש.
ד. ועל גבי הראשונה: יש יסוד מאד סביר להניח שאם האופי של תשעה באב לא היה סביב בית המקדש, הוא לא היה שורד. פשוט לא היה יום כזה.
ה. למרבה הצער יש בהיסטוריה של עם ישראל מספיק אסונות שאפשר לכתוב מהם קינות מצמררות. אם אתם אשכנזים אתם מרפרפים על חלקם בקינות. וכמובן בזיכרון הקולקטיבי עולה השואה.
מה שמדגים בדיוק את הנקודה: מאז השואה לא עברו מאה שנה, וכבר הזיכרון החי שלה מתחיל לדהות. אסונות אחרים, כזיכרון חי, נשמרים כולי האי ואולי כשהם מוצמדים לתשעה באב². אשכנזים אומרים כל שבת קינה על גזירות תתנ"ו. כמה מהם זוכרים פרטים על הפרעות? כמה מהם בכלל יודעים שהפיוט הוא על הפרעות?
ו. כי דרכם של אסונות שהם מזעזעים בהווה אבל דוהים מהזכרון הלאומי. עצם זה שאנחנו ממשיכים להתאבל על משהו שקרה לפני אלפיים, אלפיים חמש מאות שנה, עצם העובדה שחורבן בית המקדש הוא עדיין אישיו בכלל - הם בכלל לא טריוויאליים.
נכון, אנשים טוענים שבית המקדש הוא מושג מרוחק ומופשט עבורם. האם שמעתם פעם מישהו מתלונן שפרעות רינדפלייש לא משמעותיות עבורו? רוב העבר איננו מופשט מדי; הוא פשוט לא קיים בתודעה.
ז. המשותף בין כל האירועים שאתם כן זוכרים — בגדול חגים ומועדים מדרבנן ואפילו דאורייתא — הוא האופי האמוני שלהם. הקב"ה חייב להופיע גם במגילה שהוא לא מוזכר בה, נס פך השמן תופס מקום מרכזי בחנוכה. אני כרגע לא בא להתמודד במישור ההיסטורי אלא לטעון שלטעמי, "חג שחרור ישראל מהשעבוד היווני" היה נשכח. האופי שנשאר בזיכרון ההיסטורי הוא אמוני; האירוע נחרת בזיכרון מדור לדור; אני טוען ששתי העובדות הללו קשורות.
ח. אפשר לדבר על המנגנון הטכני שקושר בין שתי הנקודות, ואני בדרך כלל אוהב לעשות את זה. אבל תרשו לי באופן חריג לטעון טענה יותר עקרונית: זה קשור כי באמת החיים האנושיים בלי הלוז האלוקי, אמנם בעלי משמעות אבל נשחקים תחת גלגל הזמן.
עמוד השדרה של ההתרחשויות הוא פנימי, הוא הקשר שלנו לקב"ה, בין אם הוא נאמר או לא נאמר במפורש בזמן אמת. בזכות המשמעות הרוחנית של המאורעות הם השתמרו.
ט. החורבן היה נורא ומזעזע לעם ישראל, טרגדיה לאותו דור, טראומה לדורות הבאים. אבל אלו בלבד היו מתפוגגים על גלי השנים. הזמן שעבר חשף את הלוז שסביבו התגבש הזיכרון כולו.
אנחנו זוכרים את האמהות במצור ואת שערי ירושלים ואת מרתא בת בייתוס, והם עדיין רלוונטיים, כשלעצמם ולא רק כמטאפורה. זה לא סותר שלא היינו זוכרים אותם לולא היו חלק באירוע המכונן והעצוב של אובדן החזון מד'.
כשמת לאדם מת הוא מלווה בצער את גוף המת ולא כמטאפורה. אבל לולא הנשמה ששכנה בגוף הזה, איש לא היה מקונן.
י. לכן, זה מחמם את הלב כשרועי עידן כותב: חבר'ה, תקראו את איכה, שאלעד נחשון אומר: ט' באב הוא אירוע לאומי. והמאור שבה מחזירה למוטב.
אבל זה שלב ב', האופן בו השושנה השחורה נפרשת כלפי חוץ. הגרעין והליבה והעלעלים הפנימיים, התוכן הכי עמוק וזיק החיים הנצחי היו וישארו ההיזכרות במרחק שנפער בין שמים לארץ, בין הקב"ה לכנסת ישראל.
______
¹ קצת דומה לסוג הטיעונים שידיד הפיד @דביר לרר מכנה 'זהבכלליזם' לאמור: א'? זה בכלל ב'. מוסר? זה בכלל אגואיזם מוסווה וכדומה
² הרשו להעלות ספקולציה מטרילה: יש איזה קטע דוסי להתפדח מיום הזכרון הכללי בעשרה בטבת, לעומת יום הזיכרון לשואה הרשמי בכ"ז ניסן. אם להסתמך על הניסיון ההיסטורי אפשר לטעון שהסיכוי שעשרה בטבת יישאר עוד שלוש מאות שנה, גדול מהסיכוי שיום השואה יישאר
