איך משתנים: הממשי, הסמלי ורומן גופמן

א. כולם היום מדברים על שינוי. חייבים שינוי בפוליטיקה. חייבים לצאת מהקונספציה. אבל איך משתנים?

ב. יומיים לפני שאגת הארי, חודשים ספורים לפני שעזב את תפקיד המזכיר הצבאי, רומן גופמן נשא נאום בכנס לכבוד אורד וינגייט. כשקראתי אותו קצת נעתקה לי הנשימה: לא חשבתי שאיש צבא (מחילה) יכול להציע אופן מחשבה פורה כל כך לשאלת השינוי.
סגנון הנאום עצמו הוא אולי כן מה שהייתם מצפים מאיש צבא. דיבורי, יבש, חזרתי לעיתים. אבל התוכן, בעיני, ראוי להרבה תשומת לב. מי שרוצה יכול לשמוע את הדברים המלאים (מומלץ מאד!) כאן, או לקרוא אותם כאן.

ג. בפתיחת דבריו אודות השינוי מספר גופמן: 

באותה תקופה כמח"ט 7 חיפשתי את העניין שדרכו אני יכול לפתוח צוהר לשיח אמיתי עם מפקדיי, ועם פקודים שלי…בסוף הגעתי לשאלה פשוטה…: האם אתה רוצה להרוג מחבלים?

יש כאן סתירה פנימית מוזרה. גופמן 1. רוצה לפתח שיח בחטיבה שלו. 2. מחפש מחפש. 3. מגיע לשאלה: "האם אתה רוצה להרוג מחבלים"(!) 4. מבחינתו השאלה הזו היא פתח לשיח.
סך כל השלבים יוצר קצת דיסוננס, ואני עדין. "האם אתה רוצה להרוג מחבלים" היא שאלה מחוספסת, בואכה מתלהמת. לא צריך לחפש הרבה כדי להגיע אליה, והיא לא פותחת שום שיח, מקסימום מכניסה רבאק לפני יציאה לקרב.

נניח את הדיסוננס הזה בצד ונמשיך: גופמן מתאר שהתשובה הנפוצה לשאלה היתה "לא, רק אם צריך". הוא מסביר שרצון כזה פשוט לא מספיק. שכן מלחמה היא קרב רצון ברצון, וכדי לנצח: "אנחנו צריכים לרצות לגבור עליהם יותר מהם…הרצון שלנו צריך להיות רצון עם מדרגות עוצמה גדולות הרבה יותר".

ד. אם כן, אליבא דגופמן השאלה שפותחת שיח היא "מה הרצון" וליתר דיוק "האם ועד כמה רצון". הוא בוחר דווקא בה, בגלל סוג השיח שהיא יוצרת: שיח על רצון, לא על יכולת. האם גופמן רוצה להרוג מחבלים? אני מניח שמבחינתו זו שאלת-הרצון הנכונה. אבל כשהוא שואל אותה הוא באמת רוצה לפתוח שיח, לא להכתיב את התשובה הנכונה. והשיח שהוא רוצה לפתוח הוא שיח שיאמן את שריר הרצון. הרוח של חטיבה 7 צריכה להתכנס סביב חיזוק הרצון. אולי פקודים ינסחו את הרצון באופן אחר מאשר גופמן, אבל גם הם יתרגלו לחשוב על רצון.

ה. ולמה רצון חשוב? בגלל סוג השינוי שאנחנו מחפשים. 

הרבה פעמים הדרך לשינוי נתפסת כמו מבוך: אנחנו רוצים להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. יש דרך בין שתי הנקודות והשאלה היא במקסימום איך מנווטים בה. מהן הפניות הנכונות. גופמן חותר לשינוי מסוג אחר. לא שינוי של לפתור מבוך אלא שינוי של לחצות תהום. למבוך יש פתרון מובנה. אם נעשה זום אאוט (עם רחפן או עם מערכת דדוקטיבית-שרלוק-הולמסית) נמצא את הדרך הנכונה. במקרה של תהום לא נראה שיש דרך. אם נעשה זום אאוט לתהום נראה ש, ובכן, יש תהום; הדרך חסומה. וכשאין דרך, חשיבה ותכנון לא יעזרו. 

כאן מגיע הרצון: הרצון יוצר את היכולת. גופמן בעצם טוען שכשיש מספיק רצון, נוצרת דרך לחצות. במבוך הדרך היתה קיימת מאז ומעולם והרחפן רק סיפר לנו עליה. בתהום ההזדמנות לא היתה קיימת לפני הרצון. הגשר מעל התהום לא התקיים לפני הרצון. ההזדמנות לא רק הובחנה - היא נוצרה. הרצון מאפשר את מה שלא נראה אפשרי, וזה השלב הראשון בשינוי אמיתי.

ו. בשלב הבא גופמן מדבר בשבח היוזמה. על פניו, צעד מהפכני פחות מהשלב הראשון. בעוד הרצון עסוק ביצירת יש מאין, יוזמה היא בסך הכל לא לשבת על הידיים. ליזום ולא רק להיגרר.

אלא שהיוזמה שגופמן מדבר עליה איננה יוזמה טקטית בתוך שדה הקרב. יוזמה כזו היא שינוי יחסית מתון, ובאמת לא עוזר לנו להבין איך להשתנות באופן שורשי (אולי אסתייג מהנחרצות הזו בחלק ב'). גופמן מדבר על מובן עמוק יותר של יוזמה. בניסוח שלו: יוזמה היא מלחמת יש ברירה. או אולי מלחמה שנתפסת כיש ברירה, גם אם בפועל זו טעות: האין ברירה כבר כאן, אתה פשוט לא הבחנת בו וגם לא תבחין בו עד שהוא יפיל את הגדר.

ז. מה כל כך רדיקלי במלחמת יש ברירה?

לשם כך אקדים ריקליימינג שלי למונחים של לאקאן: הממשי והסמלי. (ריקליימינג = לא למדתי לאקאן ואני לא יודע מה שיטתו. אני משתמש בחלוקה הזו כדי לנסח משהו משלי) 
הממשי הוא המציאות המעשית כולה, בשלמותה. הסמלי הוא המציאות כפי שאנחנו מגדירים וחוצבים אותה מן הממשי. יש לנו תפיסת עולם אותה אנחנו משליכים על העולם, אבל היא תמיד מחמיצה חלקים ממנו. בניסוח קרוב דיו לז'רגון הישראלי, הסמלי הוא הקוספציות שלנו, והממשי הוא המציאות עצמה.

מלחמת אין ברירה מתרחשת כשהמסגרת ידועה. לדוגמה: האויב צובר כוחות בסיני וסוגר את מצרי טיראן. המצב הנתון הוא מה שקיים. בתוכו נותרו לך מעט מאד ברירות ועליך לבחור מתוכן. במילים אחרות, מלחמת אין ברירה משחקת בתוך גבולות הגזרה של הסמלי.

מלחמת יש ברירה אומרת שהמצב לא נתון. הוא בידיך. לא "כללי המשחק נקבעו מראש ועכשיו השאלה כמה נשחק אותם טוב". במקום זה - כללי המשחק פתוחים לשינוי ופרשנות. 
במילים אחרות, מלחמת יש ברירה שואבת את כוחה מהממשי, ההיולי והקמאי. היא יוצאת מתוך גבולות הסמלי אל המרחבים (המפחידים) של הממשי. יוזמה כזו, של מלחמת יש ברירה, היא יוזמה של שינוי כללי המשחק. במובן ידוע היא רדיקלית יותר מהרצון שיוצר אפשרויות חדשות. כי הוא מאפשר להן להופיע, אבל מנין הן מופיעות? מהממשי.

לכן, יוזמה בנויה על גבי רצון. 

ברמה הפשוטה, מי שלא רוצה להרוג מחבלים אלא רק אם הוא חייב, אף פעם לא יצא למלחמת ברירה. שהרי במלחמה יש הרג, אז כל עוד הוא לא חייב, הוא לא יצא.

ברמה עמוקה יותר, בלי רצון שיוצר מציאות חדשה, כביכול יש מאין - אין אפשרות לנוע בממשי. הממשי הוא בלתי צפוי ובלתי ידוע. הוא מרחב האפשרויות החדשות. בלי שפה שיכולה לדבר על מה שטרם קיים, אי אפשר לשחק עם הממשי. הרצון הוא כלי התחבורה המרכזי במרחב הפרוע שמחוץ לקונספציה הנוכחית.

ח. לכן גופמן גם טוען שיוזמה יכולה למנוע את ההפתעה שהצד השני טומן לנו. ההיגיון הפרגמטי ברור: כשהצד השני עסוק בלהתגונן, יש לו פחות משאבים להשקיע ביוזמות שלו, ופחות יכולת להפתיע. אבל אולי הקשר בין יוזמה להפתעה עמוק יותר: כשאין רצון, כשלא יוזמים, אנחנו עסוקים בלשחק את המשחק לפי הכללים. אנחנו כלואים בסמלי, והממשי מופקר לידי הצד השני. רק הוא, הצד השני, משנה את הכללים ומזיז את הגבינה. רק הוא נע בממשי, וממילא יש לו שליטה מסוימת על הסמלי כולו, כלומר על מרחב האפשרויות שמונח לפנינו. כשלא מסתפקים בסמלי ועוסקים גם בממשי, לא רק הצד השני משנה את הכללים אלא גם אנחנו. גבולות הגזרה וכללי המשחק נקבעים גם על ידינו. היכולת להפתיע אותנו פוחתת (אם כי בוודאי שלא מתאפסת לחלוטין).

ט. התנועה בתוך הממשי על מנת לקבוע מחדש את כללי המשחק, מביאה אותנו לצלע השלישית של השינוי אליבא דגופמן: הכרעה. ההגדרה שלו להכרעה היא "הנכונות והמסוגלות שלך לשנות מצב מן היסוד". למה זו ההגדרה להכרעה? ולמה רק לשנות מצב מהיסוד נחשב להכריע?

פרשנות שלי: קונפליקטים קשים לא יכולים להיפתר בתוך המצב הנוכחי. הגענו לאן שהגענו מסיבות טובות. נראה שאין ברירה אלא לבחור באחת מהאופציות הקיימות. במציאות הנוכחית באמת אין פתרון. הכרעה, אם תבוא, תלויה בשינוי כללי המשחק, בכתיבה מחדש של הסמלי על ידי שיטוט בממשי. 

גופמן אומר את זה על עזה במפורש:

"הפרדיגמה שלנו נעה בתוך המשולש של או המשך שלטון חמאס, או הרשות הפלסטינית, או ממשל צבאי. זה היה משולש. מסיבות שונות, והיו על זה דיונים מאוד רציניים, החלטנו לא, לא, ולא….חשבו שאין חלופה אחרת, לא יכולה להיות חלופה אחרת – והנה יש חלופה אחרת. הזמן יגיד".

גופמן בעצם טוען כאן שבכל הנוגע לרצועת עזה, הסמלי כבר קשיח ומציע לנו כמה ברירות שכולן רעות. הכרעה היא - להציע אפשרות חדשה. לצאת מהפרדיגמה הנוכחית. חוסר קבלה של כללי המשחק הנוכחיים וניסיון לקבוע חדשים. 
(נניח בצד את השאלה מה הפתרון אליו הוא רומז, האם הוא קרה והאם לדעתי הוא יכול להצליח). 

ממילא ברור למה הכרעה באה רק על גבי רצון ויוזמה. רצון - שמאפשר לך לבנות אפשרויות חדשות, ויוזמה שמאפשרת לסרטט מחדש את כללי המשחק. רק על גביהם אפשר לשנות מצב מהיסוד.

י. הצלע הרביעית של שינוי גם נגזרת מהצלעות הקודמות וגם מאזנת אותם: ענווה. 

ענווה אומרת שהעולם תמיד גדול יותר. וודאי שהוא גדול מהכללים, מהקונספציות, מהסמלי. אבל חשוב לזכור שהוא גדול אפילו מהרצון שלי. אפילו שיש לי רצון והוא, הרצון, פותח אפשרויות חדשות - הממשי תמיד גדול יותר גם ממנו: גם לאויב יש רצון, וגם אם אני חושב שצריך לשרטט כללים חדשים, בסופו של דבר המציאות גדולה גם מהם. 

המוכנות לעבוד עם הממשי לא הופכת אותי לאדון עליו. המציאות תמיד יכולה להפתיע. גם כשיש לי רצון ויוזמה וגם כששיניתי את כללי המשחק מהשורש והגעתי להכרעה. העולם גדול יותר מהמבט הביטחוני, גדול יותר מהקונספציה וגם גדול יותר מהיציאה שלי מהקונספציה. 

ענווה היא בבת אחת גם המסקנה המתבקשת מהגילוי שיש בעולם חופש, וגם מה שאמור לאזן את השלבים הקודמים. כשאני מבין שהרצון שלי יכול לשכתב את כללי המשחק, שאפשר לחצות תהום שנראית בלתי ניתנת לחציה; כשאני מבין, כדברי גופמן "שההבדל היחיד בין הבלתי-אפשרי לאפשרי הוא שהאפשרי היה, והבלתי אפשרי יהיה" - אני עלול ליפול להיבריס. לתחושת כל יְכוֹלוּת. מכוח אותו היגיון לפיו הכל נתון לשינוי, מופיעה גם ענווה. ענווה מאזנת את הרצון, היוזמה וההכרעה. אכן, אפשר להיחלץ מהכללים הקודמים, אבל הממשי לא ניתן לאילוף. אני שותף בעיצוב הכללים החדשים, לא אדון עליהם.

אבל איך בכלל הרצון מאפשר אופציות חדשות? זה נשמע כמו מאגיה!

איך חוצים את גיא הצלמוות

י"א. אני אדם רציונלי שיודע שרצון לא יצמיח לי כנפיים ולא יקנה לי מיליון דולר. האם יש משמעות לא מיסטית לטענה שהרצון מצמיח אפשרויות חדשות?

[אמלק: הסבר ארוך מדי כיצד רווח ממלחמה דומה לרווח מהשקעה בתשתיות, וכיצד רצון עוזר לעבור את נקודת הפיתול שאחריה ההפסד הופך לרווח]

י"ב. מאחר שהדיון הוא על מלחמה, ניצור דגם מאד נאיבי של כלכלת מלחמה. בדגם הזה יש לאויב, נניח, 50X של כוח (חיילים, נשקים, מוטיבציה, כלכלה - כרגע נשפוך הכל לתוך הX הזה). לי, כמדינה חזקה יותר, יש 100X. אם נצא למלחמה, בסופו של דבר, יישארו לי 50x ולאויב 0.

אם כשהאויב מגיע לאפס הוא לא חותם על כניעה והופך צמחוני, הסיום הזה איננו באמת "אפשרות חדשה". למעשה ניתן לטעון שכמעט לא השתנה כלום. לפני המלחמה היינו בהפרש של חמישים וגם אחריה. הדבר היחיד שקרה הוא הרס הדדי, מרוץ לתחתית שבסופו הפער נשאר זהה.

י"ג. כדי להפוך את הדגם למעט פחות נאיבי, נעשה לרגע זום אאוט לשאלה יומיומית יותר: כמה משאבים יש לאדם יחיד? לדוגמה, האם יש לי משאבים להגיע מרמת הגולן לאילת? אם יש לי רכב כנראה כן. אבל גם אם לא, אני יכול לנסוע בתחבורה ציבורית. אם אין לי כסף - לצאת לעבוד כמלצר ואז לנסוע בתחבורה ציבורית. כצעד אחרון, נואש, אפשר ללכת ברגל.

לכל האפשרויות האלו יש מחירים: כסף, זמן, מאמץ, אוכל ומים שאצטרך בחודש בו אלך ברגל. כל אלו אינם מחסומים הרמטיים. הרבה מאד דברים אפשר לעשות, אם נהיה מוכנים לשלם את המחיר. יש עלינו מעט הגבלות מוחלטות. אנחנו מוגבלים בעיקר על ידי השמיכה הקצרה-תמיד של המשאבים שלנו.

גם מדינה עונה לאותו עקרון, פשוט בכמה סדרי גודל יותר. השמיכה-הקצרה שלה הרבה יותר גדולה מאשר של אדם יחיד, אבל כך גם המטרות שלה. כך שבמבט שטחי נראה שמצבן של מדינות דומה מאד לזה של אדם יחיד - תמיד המשאבים לא מספיקים ביחס לרצונות.

י"ד. אבל מדינה לא באמת דומה לאדם בודד, כיוון שההיגיון של שמיכה קצרה לא סקיילבילי: ככל שהשמיכה יותר גדולה, יכולת תעדוף המטרות גדולה בהרבה משל אדם יחיד. דוגמה ליכולת הזו, היישר מממלכת האופל - רוסיה שורפת את עצמה למוות במלחמה נגד אוקראינה. אבל היא ממשיכה לעמוד על הרגליים. למה? כי ככל שמדינה גדולה יותר, יש לה יותר שומנים לשרוף. מרושע ואובדני ככל שהצעד יהיה - זו אפשרות.

ט"ו. אז בדגם פחות נאיבי, לישראל אין בהכרח רק 100X משאבים למלחמה. יש לה גמישות מסוימת להגיע ל130X או ל150X: היא יכולה לשרוף את הכלכלה שלה; לשכן את האזרחים שלה במלונות; לפגוע ביחסים הבינלאומיים; להקריס עסקים ואפילו חיים של מילואימניקים; למשוך משאבים מתחבורה, רפואה, תשתיות, חינוך, תרבות. אני לא שואל כרגע "האם זה ראוי"; "האם הטריידאוף משתלם" - כרגע רק נשים לב שזו אפשרות קיימת. החלטה רצונית יכולה להגדיל את המשאבים שיש לי עבור המלחמה. לא צריך להיות מיסטיקן בשביל לטעון את זה.

ט"ז. אבל גם האויב יכול לשרוף לעצמו משאבים כדי להשקיע אותם במלחמה!
אכן, לשתי החברות יש גמישות להחליט כמה משאבים הן משקיעות במלחמה, על חשבון מטרות ומשאבים אחרים. דווקא כשהבנתי שלרצון שלי יש כוח, אסור לי לשכוח שגם לאחרים יש רצון. כמו שמציין גופמן, מלחמה היא מאבק של רצון ברצון. אני רוצה לנצח וגם הוא. אני צריך לרצות הרבה יותר ממנו כדי שאני אנצח.

האם להמשיך לגייס מילואים או לשחרר את האזרחים ואת הכלכלה? האם להשאיר את אזרחי הצפון עוד חודש במלונות? אלו שאלות שהתשובה להן מערבת רצון. לטווח קצר מלחמה היא בין צבאות, לטווח ארוך היא בין כלכלות. שאלות צבאיות או כלכליות הן בסוף גם שאלות של רצון.

י"ז. כל זה עדיין לא יוצר באמת אפשרויות חדשות. הרי אם במקום להוציא 100X הוצאתי 150X, וניצחתי - אחרי המלחמה, ה50X שגייסתי מרפואה ותשתיות, עדיין יחסרו לי ברפואה ותשתיות. לא ייצרתי משאבים חדשים, רק שיחקתי עם השמיכה הקצרה. הרצון עזר לי לנצח במלחמה, אבל בא על חשבון דברים אחרים.

אף על פי כן, כשלוקחים בחשבון את היכולת של רצון לגייס משאבים קיימים, אפשר להתחיל להבין איך כן נוצרות אפשרויות חדשות.

י"ח. ראשית: כל עוד האויב חי, קיים ומקים אוהלים על הגבול שלי - אני משלם מחירים גם בלי להילחם: או משקיע 10X כל שנה רק כדי לא להיות מאויים. או לא משקיע אותם - ועלול לחטוף פשיטה חטיבתית שתעלה לי הרבה הרבה יותר (זיכרו, הX שלנו מייצג לא רק כסף: הוא גם חיים של אזרחים, חיילים וכו).

זו נקודה ראשונה: צבא של 50x יכול ליצור הרבה יותר נזק אם הוא תוקף בהפתעה. אם במלחמה הדדית הוא הזיק לי ב50X, בתקיפת פתע הוא יכול להזיק לי 70X, או 150X, או ליצור טראומה לאומית שנים קדימה. בהיבט הזה, במלחמה הקרבתי 50X כדי להנצל מ90X. כלומר מצבי כן הוטב. ואפילו אם גייסתי בשביל זה משאבים שיחסרו לי במקומות אחרים, אחרי המלחמה אוכל להחזיר לפחות חלק מהם, פשוט בגלל שאני פחות מאויים.

שנית, גם אם פחות משמעותי: יתרון הגודל. צבא קורס בצורה לא לינארית: 10 מול 60 יקרסו הרבה יותר מהר מאשר 50 מול 100. כך שיותר הגיוני שהמלחמה תסתיים ב0 של האויב ו70 שלי. הרווחתי את ההפרש.

י"ט. שלישית: ערפל קרב ואי הוודאות של המלחמה: אני מנחש שלאויב יש 50X. אבל מי אמר שזה נכון? אולי הוא משלה אותי, או אפילו את עצמו? האם הצבא שלו כשיר לקרב, לומד ומשתנה תוך כדי תנועה, עמיד למכות מפתיעות וללחץ מתמשך?

כמה ימים לתוך עם כלביא, השוק העולמי הקפיץ את שווי השוק של ישראל. הסתבר שהאויב הכי מר שלה עד אותו רגע, האיום הגיאופוליטי שגרם לשוק העולמי לשים פרמיית סיכון על ישראל - היה נמר של נייר. היכולת של ישראל הסתברה גדולה, והאיום של איראן כהרבה פחות משמעותי. אז הרבה מהמשאבים שחשבנו שנצטרך לשלם, בסוף לא שילמנו. חשבנו שבניכוי האיום של האויב יש לנו 50X? בסוף הסתבר שיש לנו 100X. אלו משאבים חדשים ואפשרויות חדשות.

כ. במובן הזה, אפשר לחשוב על מלחמה כמו, להבדיל, השקעה בתשתיות. לפעמים זה לא "פוגע בכלכלה אבל נצרך בטחונית". אלא "תשקיע הרבה עכשיו כדי לקבל הרבה יותר בעתיד - כלכלית ובטחונית".

אבל, בדומה לתשתיות - לא מספיק להשקיע קצת. אם נסלול חצי כביש בדרך בין ערים סתם בזבזנו כסף, ואם נלחם חצי מלחמה מצבנו יהיה רק קצת יותר טוב ואולי אפילו גרוע יותר. כדי להיות רווחי צריך להשלים את המהלך כולו. תשקיע קצת, תקבל כלום. תשקיע הרבה - תקבל חזרה המון.

כי ייתכן שהאויב מבלף. ייתכן שהוא רקוב מבפנים. אבל אולי הוא באמת שווה את מה שהוא טוען שהוא שווה? הדרך היחידה באמת לענות על התהיה הזו, היא להלחם. ולא, יום קרב אחד לא יספיק ואולי גם לא ששה. לפעמים יידרשו חודשים או שנים.

כ"א. טוב, השקעה בתשתיות הוא קונספט שקל להבין, וכל מדינה מודרנית יודעת להשתמש בו, לא?

אז כאן מגיע הסיבוך: יש הבדל בין תשתיות לבין מלחמה. בתשתיות אני יודע שעוד חמישים קילומטר של כביש והערים תהיינה מחוברות. במלחמה אין לי את הוודאות הזו. אולי עוד רגע האויב יישבר, אולי אף פעם לא.

השקעה בתשתיות מצריכה רק משמעת עצמית. לעומתה, "השקעה" במלחמה כוללת גם התמודדות עם פחד. ככלל אצבע: בדרכנו למצב בו הרווחנו משני הכיוונים - גם פירקנו את האיום של האויב וגם החזרנו לעצמנו חלק מהמשאבים שבזבזנו במצב בחירום - מלחמה תמיד תעביר אותנו בגיא צלמוות, כלומר בְּרגע שהכל נראה חסר תקווה. רגע שמרגיש שנכון ורציונלי יותר להרפות.

כ"ב. קל לומר "עם כלביא חשף שאיראן חלשה" ולהתעלם מכך שעם כלביא הצליח כי ישראל, בעקביות ונחישות, פירקה את כל מערכי ההגנה של איראן. מערכים אלו כללו לא רק הגנה אווירית, אלא את כוחות הפרוקסי סביב ישראל - עזה וחיזבאללה. עם כלביא הצליח גם בגלל חיצי צפון ומרכבות גדעון. בדרך לנקודה העדיפה של עם כלביא, ישראל עברה רגעי אימה ויאוש, בהם היה נראה שהצפון ימשיך להיות נטוש. בהם חברים טובים שלי, אנשי ימין מפוכחים, הציעו שכדאי לעצור את המלחמה, לשמוח במה שהצלחנו ולהודות במה שהפסדנו.

כ"ג. והרי, הרבה כוחות עומדים כנגד הנהגה שמחליטה להמשיך להילחם.
ראשית, חברה ליברלית כל כך מעריכה (ובצדק) את סיטואציות ה-win-win, עד שקשה לנו להמשיך בסיטואציות של lose-lose. מובן-מאליו שעדיף לעצור ולא לשרוף משאבים של שני הצדדים.
שנית, בחברה דמוקרטית תמיד יש משימות דחופות יותר. הזעם על הטבח מצטנן ואז צריך להחזיר את החטופים ולשקם את הכלכלה והאמון הפנימי והיחסים הבינלאומיים.
שלישית, אנשים משכילים הם מומחים במציאת תירוצים: הם תמיד ימצאו סיבות (אמיתיות!) למה אי אפשר להמשיך להילחם. תמיד יהיו להם טיעונים משכנעים למה צריך לחכות לזמן אחר. כי עכשיו אין לנו משאבים. כי נכנסנו למלכודת של sunk cost. כי ישראל מאבדת מעמד בינלאומי. הדבר הנכון הוא לחתוך הפסדים ולחכות להזדמנות אחרת.

ישראל עברה את גיא הצלמוות והגיעה למקום הרבה יותר טוב - בו הוויכוחים הם על עומק הקו הצהוב והאם הפצצנו מספיק באיראן - כי לא נשברה ברגעים השחורים. ולשם כך לא מספיקים כלכלה חזקה או צבא מיומן. לשם כך צריך רצון.

כ"ד. הרי אם היו קברניטי ישראל נשברים רגע לפני חיצי צפון - מתוך חשבון הגיוני וריאל-פוליטי, שאי אפשר יותר, שהמחיר יקר מדי, שעלות שקועה - גם עשור קדימה היו אומרים שישראל בחרה בחירה כואבת אבל נכונה ושקולה. היו אומרים שלא היתה לה ברירה אחרת. רק כשחושקים שיניים ונושכים שפתיים ומושכים עוד יום ועוד יום, מסתבר שיש ויש ברירה אחרת.

אפילו במובן הזה, הרצון יוצר אפשרויות חדשות, כאלו שלא היו קודם על המפה. כמו שבכלכלה, יזם
מגדיל את החדשנות והתמ"ג, כביכול יש מאין - כך הלוחם הנחוש מְזַמֵּן כביכול מהאין אפשרות של גם וגם. גם הדפנו את האויב ופגענו בו אנושות - וגם הכלכלה חוזרת לפרוח.

גופמן תיאר זאת בלשונו המחוספסת משהו:

בקיץ 24', בדיוק בתקופה שבה דנו בהפניית המאמץ המרכזי של המלחמה צפונה, חיזבאללה ונושאים גדולים אחרים – יצא הספר 'מלחמה קיומית' של ארי שביט. ספר מאיר עיניים. החלק הראשון שלו מציג לעומק את מה שקרה לנו ואת מה שצריך לעשות, ברמה הכוללת, ברמת תפיסת הביטחון והפעולה האופרטיבית. והחלק השני של הספר מגיע למסקנה שצריך לעצור את המלחמה, להרוויח זמן, כי אנחנו עכשיו לא יכולים. יש לנו מגבלות ואנחנו עכשיו לא יכולים.
אז אנחנו כן יכולים

האם הרצון יוצר אפשרויות חדשות, או: הרצון והממשי

כ"ה. החלק הקודם עסק באפשרויות קיימות, רק שהן מעבר לנקודת פיתול, או מה שכיניתי 'גיא צלמוות'. הרצון עוזר לנו לצלוח את המיצר ולהגיע לאפשרויות החדשות.

אם נחזור לצמד המושגים סמלי (הקונספציה) מול ממשי (המציאות עצמה, כולל החלקים שמחוץ לקונספציה) - החלק הקודם עסק בעיקר בסמלי: מה הכוח שלנו, מה הכוח של היריב. שאלות כמו רצון ועמידות גולשות קצת כבר מחוץ לסמלי - באשר הן נוגעות בבלתי מדיד. עדיין, בסוף, הן בתוך הדיון אודות הידוע. יש לי כוח, יש לאויב כוח, אנחנו מתנגשים. הגבולות תחומים יחסית.

אבל רצון יכול לעשות יותר מאשר למצות את המשאבים שלך או לעבור את גיא הצלמוות. הוא יכול לפתוח אפשרויות חדשות ממש.

כ"ו. לפני חיצי צפון, היו אנשי ימין - ביטחוניסטים, רציניים ולא תבוסתניים - שקראו להפסקת אש מול חיזבאללה. הסיבה שלהם לא היתה "צה"ל חלש ויפסיד"; "מלחמה היא תמיד פויה", אלא: אוקיי, תהדוף את חיזבאללה אחורה כמה קילומטרים, מה תרוויח מזה? יש לחיזבאללה עומק אסטרטגי וציר לוגיסטי עד לאיראן. את עזה אפשר לכבוש. בדרום לבנון לא ברור מה אתה יכול לעשות.

כתגובה, אדם לא חכם או בטחוניסט, כתב את הדברים הבאים:

כן, ללבנון גבול פרוץ ואין מקבילה לפילדלפי שאפשר פשוט לכבוש ולחסום. כן, עשרות אלפי איסלאמיסטים בסוריה ואף יותר מזרחה מוכנים לתספק את חיזבאללה. כן, איראן מממנת אותו. אבל כשיורד עליך גשם גם האויב נרטב. אנחנו מכירים כל כך טוב את החולשות של ישראל עד שאנחנו נוטים לשכוח שגם לאויביה יש נקודות חולשה משלהם.

… בלבנון אף אחד לא אוהב ישראל גדול, ורובם רואים בנו אויב, אבל רבים גם לא מרוצים מחיזבאללה … מלחמה בלבנון יכולה לפגוע בו אנושות במישור הפנימי. גם לאיראן נקודות תורפה משלה, כמו אמון נמוך של התושבים בממשל, מצב כלכלי שביר …הפעלת כוח תגרום גם להם לשלם מחיר, ואולי להישבר בסדקים שלהם

כחודש אחר כך התפוצצו הביפרים, הבונקר של נסראללה קרס, ישראל חתמה על הפסקת אש בתנאים טובים בהרבה - ורגע אחרי החתימה משטר אסד נפל. מצבו של חיזבאללה השתנה לחלוטין.

כ"ז. האם כשכתבתי את הדברים העליתי על הדעת תסריט של נפילת אסד? וודאי שלא. כאמור, לא חכם או בטחוניסט. אבל כן הבנתי את העיקרון: כשלוחצים חזק, משהו יכול להישבר. מה? לא ברור, אבל כשאומה מפגינה אומץ, דברים טובים יכולים לקרות. אני בספק אם ישראל תכננה את נפילת אסד. אבל היא נלחמה בחיזבאללה, ואז קרו דברים. הממשי הגיח לביקור.

והוא לא הגיח לביקור באופן רנדומלי, כן? כשישראל אימצה את רצונה ושברה את חיזבאללה - גופים אחרים ניצלו את החולשה. כסף הולך לכסף, וחולשה גוררת חולשה (או בלשון חז"ל: בתר עניא אזלא עניותא). לא חייבים לנחש מה בדיוק יקרה בעקבות זה שישראל עמדה על שלה, אבל ככלל אצבע, ההזדמנויות שאומץ מְזָמֵן מהממשי, הן טובות למֵּעֵז.

כ"ח. אז האם קריסת אסד היא מיסטיקה? נס שקרה לישראל שאין לו שום הסבר? 
בדיעבד, קריסת משטר אסד היא תוצאה הגיונית מהחלשת חיזבאללה. לא אופתע לגלות שכשאסד נפל, היה קצין באמ"ן שפתח שמפניה עם חיוך של "אמרתי לכם". עדיין, כמעט לא דיברו על האפשרות הזו לפני שקרתה. בדיון הסמלי היו ישראל, חיזבאללה ואיראן. אבל העולם הממשי תמיד גדול יותר.

כ"ט. במובן הזה, רצון "מְזַמֵּן אפשרויות חדשות" מהממשי. לא, ישראל לא עמדה, עצמה עיניים וקראה לאנרגיות טובות שיזרמו אליה. היא קמה ועשתה למרות הכאב והמחיר - והחוקים השתנו, הפעם לטובתה. ההגחה הזו של אפשרויות חדשות, או רצון שמייצר יכולת, לא כוללת (כמעט) שום מיסטיקה - ועדיין הרצון יצר אפשרויות חדשות (כמו שמיים סוריים ריקים שמאפשרים אוטוסטרדה ישירה לאיראן).

ההזדמנויות האלו תמיד ברורות בדיעבד, וכמעט אף פעם לא מדוברות לפני. כך היא מערכת היחסים בין הסמלי לממשי. בלשונו של גופמן: 

מהמלחמה למדתי שההבדל היחיד בין הבלתי-אפשרי לאפשרי הוא שהאפשרי היה, והבלתי אפשרי יהיה.