אדם ציבורי כתחנת ממסר רגשית

(בנוהל: הנפצה חסרת ביסוס למעט תחושות בטן. מי שמעדיף פוסטים מוצקים מבטון יכול לדלג לעשור הבא או משהו)

א. מה משותף בין פוליטיקאי, זמר מפורסם ותעשיין מהשורה הראשונה? קל להבין שכולם מחזיקים בכוח רב יותר מהאדם הממוצע. לקח לי יותר שנים להבין הוא שכולם מתנהלים מול הרבה יותר אנשים. 

ב. להתנהל מול הרבה אנשים לא רק מעניק לך יותר כוח. זה גם דורש ממך יכולת, אולי אפילו סמויה: להכיל את האנרגיות של כולם. הכי קל להבין זאת בדוגמה של אמן מבצע. כשזמר עומד על במה מול עשרות אלפי אנשים, הוא מתעל את האנרגיות של כולם. זו תופעה מדהימה ומפחידה וכל מי שנאם מול קהל קטן בהרבה, משולהב הרבה פחות, יכול לדמיין עד כמה זו חוויה מטורפת. אבל אני חושב שגם במקרים פחות בולטים לעין, התיעול הזה קורה.

כי נכון, תעשיין לא יושב לשיחת אחד על אחד עם כל עובד בעשרות המפעלים שלו. פוליטיקאי לא מקבל שיחה כל יום מעשרות אלפי בוחריו. אבל באופן עקיף, הם כן מושפעים מהכמות הזו.

ג. ראשית, דמויות ציבוריות כן פוגשות יותר אנשים מהאדם הממוצע. הן חוצות הרבה מעגלים, ולא רק שלוש ארבע של משפחה-קהילה-עבודה. רב קהילה יפגוש יותר מהסחלה של הקהילה, ומטפל רגשי סלב יפגוש יותר ויותר אנשים שבורים מכל רחבי הארץ.

אבל גם אצל אלו שלא בהכרח מתחככים עם השטח יש לחץ דומה. בהרבה פגישות שהם עורכים, האדם שמולם מייצג הרבה אנשים. יש לעובדה הזו השפעה עליהם. אפילו עצם המודעות לזה שהאדם מולם מדבר בשם קולות רבים משפיעה על רמת המתח. אבל יש גם השפעה פסיכולוגית, ממשית, של העברה. מנהל המפעל מולי משדר את הלחץ של המנהלים בשטח, שהם בתורם קלטו מהעובדים שלהם. כל שלב בתהליך מעדן את התחושות, והתעשיין לא חוטף לפנים את כל המתח הזה. אבל הוא כן פוגש בו. 

ואם הוא פוגש בשבוע אחד ארבע מנהלי מפעלים, הוא צריך להתמודד עם האימפקט של אלפי אנשים, שאולי מתנגש אחד עם השני, כי הוא צריך להחליט איזה מפעל לצמצם. ועוד לא דיברנו על התקשורת והרשתות החברתיות והטוקבקיסטים.

ד. בכך, ככל שאדם הופך להיות ציבורי יותר, הוא הופך לתחנת ממסר לרגשותיהם של יותר ויותר אנשים. ממילא הוא צריך מבנה אישיות חזק יותר ויותר כדי לעמוד בכל המתח הזה. אני לא נכנס כרגע לשאלה איך אישיות כזו בנויה. משער שהיא יכולה להיות בנויה מאבני בניין שונות: אדישות; ציניות; פסיכופטיות; ביטחון עצמי; אמונה בצדקת הדרך; רצון לעשות טוב. לא משנה כל כך איך (סתם, ברור שמשנה) העיקר שתחזיק מעמד. מנחש גם שכמו הרבה דברים אחרים ההרגל מעניק יכול התמודדות טובה יותר.

ה. כשמתבוננים בפסגה רואים את אלו שצלחו את המבחן הזה (אם הם לא אמנים שהצטרפו למועדון העשרים ושבע). אבל מה קורה בדרך? או מה קורה כשההצלחה ממשיכה וממשיכה? אני תוהה לאחרונה: האם בדומה לעקרון הפיטרי בו האדם מקודם בארגון עד שהוא מגיע לתפקיד שגדול עליו, יש את העקרון הפיטרי של ריכוז הרגשות האנושיים? האם יש מי שההצלחה מעלה אותו להיות תחנת ממסר יותר ויותר רחבה, ואז מגיע השלב שהוא לא מצליח כבר להכיל את האנרגיה הזו, וכמו היהלום המזויף ב"יומו של הטנטקל" הוא נסדק ומתפרק.