בואו נדבר רגע על טהרנות?
אז קודם כל, גילוי נאות: אני טהרן. אולי יש לי ידידים שיטענו שאני לא טהרן *מספיק* (נניח יש לי חשבון פייסבוק, נניח אני מפרסם בכתב עת שאין דעתי נוחה מכל מי שכותב בו) - אבל כן, אני טהרן. אז אחרי שסיכמנו שאני מדבר מבפנים, בואו ואומר לכם משהו טהרנות:
א. טיפה של רע פוגמת בכל הטוב. אתה יכול לעשות מעשים טובים ונהדרים אבל אם החלקת במשהו - כל הטוב הזה פסול ולא קיים. אולי בחצי פה הטהרן יודה שיש פה גם טוב, אבל את הזום והפוקוס ושלושת הזרקורים הראשיים הוא ישים על הרע.
ב. אפס התחשבות במצב הנתון, בדרישות ובתביעות של המציאות והסביבה. הטהרן מצפה מהסביבה להתיישר לפי האידיאולוגיה שלו, וכמובן שזה יקרה מייד. כל מי שמנסה למצות את יכולת עשיית הטוב בהתחשב בתנאי הסביבה יוקע כמי שמשתף פעולה עם הרע ומחזק אותו.
ג. הגדרת הטהרנות תלויה גם בחומרת המעשה. רוב האנשים חושבים ששגוי לומר "הוא עושה המון מעשים טובים, מה אתם מתמקדים בזה שבפעם בשנה הוא גם רוצח מישהו?", ורוב האנשים לא חושבים שלהתנגד לאמירה כזו היא טהרנות.
ד. אבל רצח הוא קונצנזוס חוצה גבולות, לא כל דבר הוא רצח. כאן מתבטא שוב האופי הטהרני. אם אידיאולוגיה מסויימת נכונה בעיניו (ובעיני חדר ההדים הקרוב אליו) - זה כמו רצח ולא יאומן שלא כולם חושבים כמוהו וזהו הרוע בהתגלמותו.
ה. לסיום, אני רוצה לספר על שני טהרנים: הרב צבי יהודה והרב חרל"פ. בכ"ט בנובמבר, כשכולם פצחו בריקודים ברחובות, הם ישבו בבית הרב בעצב גדול על חלוקת הארץ. במקום לשמוח הם ראו את חצי הכוס הריקה.
...וזו כמובן הצגה מעוותת של הדברים, כי מכאן ואיך הם היו סנגורים גדולים על המדינה שבדרך עם כל חסרונותיה - מה שמוביל אותנו לאבחנה החשובה בעיני:
ו. טהרנות היא בעייתית במעשה ונהדרת במחשבה.
כלומר בשאיפה, ברצון, בתמונת העולם אליה אני שואף, נכון להיות טהרן. אני כואב כל בדל של שבר וחסרון במציאות. אבל במעשה? בפועל? אני מחפש לשתף פעולה עם הטוב, להבין איך "הטוב ביותר במצב הקיים" אמנם איננו הטוב ביותר, אבל הוא עדיין טוב, וטיפוח שלו - לא התנגדות אליו - היא זו שתקדם אותנו.
ז. וכמובן, גם זה לא *תמיד* נכון. כבר סיכמנו שאני טהרן?
Loading
